דלעת על עירי
29 באוקטובר, 2007ונפתח במבזק ידיעות פנים:
ובכן, כמו שאומרים אצלנו, יש לי חדשות טובות וחדשות רעות (באנגלית זה נשמע יותר טוב): החדשות הטובות הן, שסוף-סוף יש לי מחשב משלי! תודה לבעלי הטוב שאירגן לי אותו ולחברת דל שהסכימה לתרום לי אותו תמורת כך-וכך דולרים. לא סתם מחשב, מחשב עם מסך ע-נ-ק-י, כולו יפה וחגיגי וידידותי למשתמשת. אז חזרתי, ובגדול, להיות חיית-האינטרנט המדופלמת שהייתי עד כה.
החדשות הפחות טובות הן, שהמכולה שלנו מתעכבת בים, והיא תאחר בשבועיים. הסיבה הרשמית: עיכוב לא מתוכנן בשל בדיקות מכס קפדניות מדי באירופה. המשמעות: עוד חודש של חיי פליטים במלון, עם מזוודות פרוקות-למחצה ומיטות שהמון אנשים אחרים ישנו עליהן קודם. אני לא טיפוס שנקשר לחפצים, ובחיים לא חשבתי שאתגעגע לגרביים שלי (הבאתי מעט מדי מהארץ, ואמנם זו עילה לשופינג פראי, אבל יש לי מאות גרביים שמיטלטלים עכשיו איפושהו באוקיינוס האטלנטי!), או לספה הכחולה או למגנטים-של-הפרות-מהמקרר, אבל פתאום כל הדברים הקטנים האלה, שאומרים "בית" בעצם ההוויה שלהם, ממש חסרים לי. שוין, כולו עוד חודש בלי הספרים והדיסקים, כנראה שנשרוד, אבל יש געגועים. וגם עם השיעמום אני אצליח להתמודד איכשהו, עם ספרים, מיילים, שופינגים וכמובן - עדי.
אפרופו "בית", אני לא מעדכנת כאן בנושא חיפושי הדירה, מכיוון שהוטל איפול על התהליך מטעמי עין-הרע, אבל אם וכאשר יהיו עדכונים, הבלוג יהיה הראשון לדעת.
עכשיו, אחרי שטיפלתי בזוטות, הגיע הזמן לנושאים החשובים באמת, ולמעשה - לנושא שרציתי לכתוב עליו היום, והוא: ההאלווין, או ליל כל הקדושים, שחל כאן בשבוע הבא.
חג מאגניב, ההאלווין. הוא התחיל מפסטיבל פאגאני באירלנד (כפי שמספרת וויקי). האירים, שלתחושתי מחפשים סיבות למסיבות, האמינו שבליל ה- 31 באוקטובר מיטשטשים הגבולות בין עולם החיים לעולם המתים, והמתים קמים מקבריהם ובאים לזרוע הרס בעולמנו שלנו. הדרך להתמודד עם זה היתה, אליבא דאירים, להבעיר מדורות ולהתחפש למתים, וכך להפחיד את… המתים. כן, הגיון אירי, התפרסם בעולם כולו, אל תשאלו אותי איך זה עבד בדיוק.
תכלס, ההברקה הזו הגיעה עם האירים לאמריקע, וכמו כל דבר אחר כאן - מיד עברה תהליך מפחיד ממש של מיסחור. וויקי טוענת, אפילו, שעד שהסרטים ההוליוודיים וחברות הקישוטים לא העלו את ההאלווין על ראש שמחתם בתחילת המאה ה-20, זה לא היה אפילו חג של ממש כאן בארה"ב. אבל עכשיו, כידוע, המאה ה-21, ובחודש שעבר מאז שהגענו לכאן היינו צריכים להיות עיוורים, חירשים וקטטוניים כדי לא להבחין שההאלווין עומד להגיע: חנויות שלמות עם תחפושות מפחידות, דלעות (דלועים?) מפלסטיק, רוחות רפאים מניר ממוחזר, תפוחים מקורמלים ל"טריק-או-טריט", אפילו בגדי תינוקות עם ציורים מפחידים:
אבל זו רק תעשיית ההאלווין הראשונית. אם מתעמקים קצת יותר, מגיעים לתעשייה המשנית: כל בית-אוכל שמכבד את עצמו מגיש בעונה הזו לפחות מאכל אחד בטעם דלעת: פאי דלעת, לחם דלעת, מרק דלעת, גלידת דלעת, או אפילו קפה בתיבול דלעת (בסטאר-באקס! בחיי!). כל מאכלי-הדלעת האלה מזכירים לי את הבדיחה על השפן עם העוגות-גזר ("נכון זה איחס?"), אבל זה לא נגמר כאן. יש נרות בריח דלעת, קרם גוף ב"באדי שופ" בריח תבליני הדלעת המסורתיים, וכלי בית בכתום וירוק.
אגב, אם נחזור לוויקי, הדלעת הגיעה לחג הזה כי נהוג לגלף ממנה מנורות עם פרצופים מפחידים. במקור האירים בכלל גילפו את המנורות שלהם מלפת, רק האמריקאים עברו לדלעת. למה? דאה, כי הרבה יותר קל לגלף דלעת מאשר לגלף לפת! תחשבו על זה…
אז צילמתי, לטובת חברי היושבים בציון וחוגגים רק חגים מבאסים עם מצות או סופגניות, כמה דלועים ובתים רדופים לרגל החג:
זה בתחנת הדלק ליד המלון שלנו. תחשבו בארץ, דור-אלון מתקשטים לרגל ראש השנה בתפוח-בדבש של מטר-על-מטר…
————————————————————————————————————————–
גינת הדלעות המטופחת הזו שייכת כמובן ל… משפחה יהודית-ישראלית, כי למה שרק הגויים יהנו מהחג המאגניב?
————————————————————————————————————————–
אלה, לשם שינוי, דלעות אמיתיות בחצר של אחד הסופרמרקטים בסביבה - זה באמת היה יפה בעיני
————————————————————————————————————————–
ומה רע בקצת שלדים כדי להפחיד את המתים?
————————————————————————————————————————–
מישהו שממש, אבל ממש, התלהב מהדלעת
נראה לי שהבנתם את הרעיון הכללי. חשבתי, שמצד אחד אפשר לצקצק בלשון על מיסחור ועל המוניות ועל היעדר משמעות, אבל מצד שני - איזה חג שמח ומצחיק זה נראה, ואיזה כיף לאמריקאים, שלא דופקים חשבון ומשתטים בכזו נכונות ובכזו התלהבות. אולי זה הכיף בלחגוג חג שאלוהים לא ציווה עליו, ושאף אחד לא נהרג לכבודו, ושגם אם מתעמקים במשמעות שלו היא די טפשית ומגוחכת. ובכלל - דלעת זה, הרי, מאד בריא.
