געגועי לאגי
7 בנובמבר, 2007כפי שקוראי המסורים כבר יודעים, פרשת הדירה מאחורינו, ועכשיו כל שנותר הוא לשבת ולחכות בסבלנות לספינה שתגמור לשוט, ותביא איתה את כל החפצים שלנו, כדי שנוכל סוף סוף להתחיל את חיינו החדשים. זו תקופה לא פשוטה, כי חסר לי אתגר בחיים - אני פשוט מעבירה את הזמן עם עדי, מחפשת עבודות יזומות, מקומות מעניינים ופרוייקטים מזדמנים.
אז אין לי יותר מדי אטרקציות אמריקאיות חדשות לספר עליהן כאן, כי כפי שניתן להבין, לא ממש קורה כלום בחיים שלי עכשיו. נראה שגם המקומיים נכנסו לבלוז שאחרי ההאלווין ולפני הכריסטמס, והדבר הכי הרפתקני שקרה כאן לאחרונה היה תחרות הטלת דלעות למרחק ופיצפוצן.
אי-לכך, החלטתי להקדיש את הפוסט השבועי לגעגועים. או ליתר דיוק: לדברים שמתגעגעים אליהם אחרי חודש ומשהו בניכר. או עוד יותר ליתר דיוק: דברים שאני מתגעגעת אליהם. כמובן שהמשפחה והחברים הם בראש סקאלת הגעגועים, זה נראה לי מובן מאליו, ומי שאני מתגעגעת אליו יודע את זה מצוין (אני מקווה…). כאן אני אתייחס לדברים קצת יותר כלליים. אז הנה הרשימה:
* לפתוח רדיו באוטו ולשמוע את תכנית הבוקר. או שיר של עברי לידר. או אפילו נינט. הרדיו כאן מכוון על כמה תחנות, שמשום מה מאד אוהבות את יו2, דייויד בואי ובילי ג’ואל, ומרבית הסיכויים ליפול על שיר של אחד מהם בכל רגע נתון. לא שזה רע, אבל איפה הנשמה?
* לבחור מבין משהו כמו 16 סוגים של חלבה בסופר. כאן אין בכלל חלבה. טחינה דווקא מצאתי, אבל לא חלבה.
* פלאפל אמיתי, רצוי אצל שרעבי מרמת-גן, שמקבל תמיד את פני ב: מה-קורה-איפה-את-לא-רואים-אותך, ונותן לי כדור חם-חם מהאש "בשביל התלתלים". זה לא שכאן אין פלאפל, אבל הפלאפליות נראות ככה:
(הכתובת אומרת - מעוז וג’טריאן, פילי פלאפל. ואני אומרת - גיב מי א ברייק, פילי פלאפל?! ישודרג שרעבי לאמריקע לאלתר!)
* הקוסמטיקאית שלי והספר שלי. אגי ובני, דרישת-שלום חמה… אין לכם מושג כמה למדתי להעריך את פועלכם עכשיו, כשרועד לי הפופיק לפני שאני מפקירה את פרצופי או את שערי בידיים זרות, ושלא נדבר על המחירים כאן - בדיוק פי 3 ממה שנהגתי לשלם בארץ. אני שוקלת קרחת.
* טיפת חלב. כן כן, המוסד הארכאי הזה עם האחיות החביבות. בחיים לא חשבתי שאני אתגעגע לשם, אבל עכשיו, כשאני מלמדת את עדי לאכול אוכל מוצק, כל-כך חסרה לי ההכוונה, ההרגעה, הקוצי-מוצי לילדה וה"הכל ממש מעולה!" שהאחות גלי היתה אומרת כל פעם אחרי שסיימה לבדוק את עדי. אפרופו עדי, מאחר והיא בת חצי שנה היום, וגם לומדת לאכול אוכל מוצק, קבלו תמונה:
(אגב, לכל התוהים, זה גזר, לא דלעת)
* השווקים של תל-אביב. נחלת בנימין, הכרמל, לוינסקי, התקווה, עם הצבעוניות שלהם והירקות המעולים והסוחרים העצבניים - "גיברת, את לא יכולה לקנות שלוש מלפפונים, רק השקית עולה לי יותר". כאן, כשכבר יש שוק ירקות (ובחורף אין), הם מתומחרים לפי יחידה, המחירים מטורפים והטעם - עקבותיו אבדו, פרס למוצא הישר.
* דאודורנט ספריי של דאב לעור רגיש. האמריקאיות לא מאמינות בספריי או שהעור שלהן לא מספיק רגיש, ואלמלא הנשמה הטהורה שאירגנה לי משלוחה מהארץ של שני דאודורנטים, יש סיכוי לא רע שהייתם מריחים אותי היום עד אליכם.
* האוכל הבינוני, המחירים המופקעים והאווירה הביתית של קפה ז’ולי, קפה הבית שלי בשנה החולפת. עכשיו, כשלא ממש יש לי בית, אני לומדת להעריך גם את מה שבזמנו נראה לי סתמי לחלוטין. איפה, איפה המלצרית שידעה איפה אני אוהבת לשבת ואיזה רוטב אני אוהבת בסלט שלי, ולך תסביר לגויים שהרוטב הכי טוב מבחינתי זה חצי לימון סחוט וקצת שמן זית. מבחינתם שמן זית זה משהו שעושים ממנו קרם-ידיים, ולימונים מוכרים בסופר - שניים עולים דולר (ראו שני סעיפים למעלה…).
זהו, זו רשימת הגעגועים נכון לעכשיו, אני שומרת לעצמיא ת הזכות לעדכן אותה מפעם לפעם בגיעגועים נוספים. שי אומר (וצודק) שהפוסט הזה יצא קצת סנטימנטלי. זה כנראה הסתיו והענן והרוח המייבב, אז לסיום תמונה אחת סתווית של האזור שאני מסתובבת בו כיום:
