גוד טו גו
10 בינואר, 2008גוד טו גו (good to go) הוא ביטוי אמריקאי נפוץ, שמשמעותו: "את/ה חופשי/ה ללכת, סיימת את עניינך כאן". מאד שימושי בתהליכים בירוקרטיים, אצל הרופא ובבדיקות בטחוניות בנמלי תעופה. אבל הוא חביב ושימושי גם בהקשרים אחרים, ואני נוטה להשתמש בו בכל פעם שמשהו מוכן וסיימתי את עסקי איתו - התינוקת המחותלת למשעי היא גוד טו גו, העוגה שיצאה מהתנור היא גוד טו גו וכדומה. אני אוהבת את הביטוי, כי לדעתי יש בו משהו נאיבי וילדותי, ב"טוב ללכת" שבו.
למה אני מספרת לכם את כל זה? רק כדי להגיע לחלק ה"גוד" ב"גוד-טו-גו". השבוע, כפי שחלקכם יודעים בוודאי, מצאתי את עצמי בדד. בעלי שיחיה נקרא למשימה דחופה בעורף האויב (כלומר, בישראל). במחשבה ראשונה, עדי ואני היינו אמורות לטוס איתו באקט של ספונטניות מתפרצת. במחשבה שניה, מישהו הזכיר לי בדקה התשעים, שהגשתי בקשה לגרין-קארד, וכל עוד אני בסטטוס של אפליקיישן, אסור לי לצאת מגבולות ארה"ב. כלומר, מותר לי, אבל אז הם יתעלמו מהבקשה שלי ולא יאפשרו לי להגיש נוספת למשך שנה (שנה!). כלומר, אלא אם אגיש בקשה מיוחדת ליציאה בשלושה עותקים ו- 300 דולר. ברוכים הבאים לארץ הבירוקרטיה והפראנויה. כל אחד הוא בחזקת טרוריסט כל עוד הוא עצמו לא מוכיח אחרת. אז כך פספסתי הזדמנות לצאת לתכנן את אקט הטרור שלי, בישראל, יחד עם בתי התינוקת, ונשארתי כאן לשמור על התינוקת, הכלבה, הבית ורוח הקרב.
התגובה הראשונה שלי היתה, איך לומר בעדינות? לא ממש שמחה. הרחמים העצמיים גאו והתסכול איים להציף. מה אעשה כאן, לבד, בארץ זרה, בלי אף אחד להזעיק במקרה הצורך? זוהר ארגוב התנגן ללא הרף באוזניי: בדד אלך, רק תפילה אשא, בדד בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום… אבל אין מה לעשות. המציאות הצליפה על פני. עבודה זו עבודה, ועם כל הכבוד לזוהר המלך (ויש כבוד), ארז שי את מיטלטליו ויצא לדרכו.
ואז זה התחיל. החלק של הגוד בטו-גו. זה התחיל מזה שמזג האוויר השבוע היה מדהים. השמש זרחה, הטמפרטורות היו קרובות לשיא הרב שנתי לחודש ינואר, והסתובבו סביב ה- 20. לא היה קר, לא היה חם, היו שמים כחולים ושמש אביבית מלטפת ונעימה, והמון המון אנשים בחוץ, מפשירים (זמנית, לצערי) מקפאון החורף. פשוט מושלם. זה המשיך בזה, שכבר בערב אחרי שחזרתי מלהביא את שי לשדה התעופה קיבלתי טלפון ממשפחה ישראלית חביבה, שהגיעה רק לפני שבוע. הבעל עובד עם שי. אותי הם בכלל לא הכירו, אבל הם שמעו שאני בדד, אז הזמינו אותי (ואת עדי כמובן) להצטרף אליהם לטיול השבת שלהם. בילינו יום מקסים בגן החיות השווה-ביותר שיש כאן. אלטרנטיבה די מוצלחת ללשבת-בבית-לרחם-על-עצמי, פעילות הסופ"ש שהועדתי לעצמי מלכתחילה.
וזה נמשך בטלפונים, הצעות עזרה והבעות תמיכה מכל מי שרק יכול ויודע. אפשר לזלזל עד מחר בבוקר בישראלים ובישראליותם, אבל במצבים כאלה, תסלחו לי על הקלישאה, אין עליהם. כמו שאמר הבוס של שי, שגם הוא הרים טלפון לשאול מה נשמע: כולנו כאן משפחה אחת גדולה. וזה נכון. בהיעדר משפחה מורחבת זמינה כאן, אין לנו ברירה אלא לשמש בתפקיד המשפחה המורחבת אלה של אלה. אז קיבלתי הצעות לבוא לארוחת ערב, לבוא לישון אצל, להיפגש לקפה וגם סתם לצאת להסתובב יחד בעיר. תכלס, יצא שהשבוע היה המהנה והעמוס ביותר שעבר עלי מאז שהגענו לכאן. בלי קשר, גם הצלחתי קצת להתחיל להתיידד עם אמא "מקומית", כלומר לא ישראלית (לתדהמת חברותי הישראליות), אז גם הבילוי איתה ועם התינוק שלה נכנס ללו"ז השבוע.
ובכל זאת, אפרופו משפחה, אין כמו המשפחה האמיתית. וכך, היום בבוקר הונחה חבילה מסתורית בפתח דלתי. אחרי שהתגברתי על החשש הראשוני שמא מדובר בפצצה (בכל זאת, ישראלים, יו נואו), פתחתי אותה ומצאתי שלל עוגות ועוגיות מאד שוות, ששלחה לי דודה של שי. התקשרתי להגיד תודה, וכמה הופתעתי, והיא אמרה כן, חשבתי שמגיעה לך קצת הפתעה בשבוע שעובר עליך… איזה כיף!
זהו. מחר יום הלבד האחרון שלי, שי חוזר ביום שישי בבוקר. אנחנו נבלה את היום בג’ימבורי (עדי נהנית מזה בטירוף, וגם אני לא ממש סובלת), ובקניות והכנות לקראת שובו של אהובנו הביתה. אין לי ספק, שהחלק הקשה של השבוע מאחורי, ואיך אומרים? יצאתי מחוזקת. הילדה והכלבה מתנהגות למופת, כאילו הבינו שלא כדאי להעמיס עלי עוד לחצים, והאנשים שמסביב ממש עשו לי את השבוע. עכשיו אני גוד טו גו. לשדה התעופה לקחת את שי.
ועכשיו - לחלק האמנותי, קצת תמונות מהשבוע:
נמר עצבני מהגן-חיות. הוא שאג כל-כך חזק, שאשכרה נבהלתי. הוא מצולם בזום היסטרי, יען כי, תודה לאל, הוא היה מאד רחוק.
עדי וחבר עושים חיים בפארק
תקנאו ותקנאו - העוגות שקיבלתי היום בדואר מהדודה!!
) ואז להבין כמה את יכולה לעשות הכל לבד כמו גדולה!!
