שעת KOSHER
22 בינואר, 2008"פתיתים", היא אמרה במבט מצועף. "ארזתי במכולה ארגז ענק של פתיתים. אמרו לי שאין להשיג כאן". כמוה כמוני, הגיעה לכאן ממש לאחרונה. אלא שאני לא ארזתי פתיתים, אם מתוך עצלות, ואם מכיוון שהם לא מספיק חשובים לי. נחמדים, מנחמים, שמנמנים - אבל אני בהחלט יכולה להסתדר בלעדיהם כמה שנים. או ככה, לפחות, חשבתי.
ואז, לפני מספר שבועות, עשינו קניות סופרמרקט חפוזות. עדי יללה והיתה חסרת סבלנות, שי היה במצב דומה, ואני ריפרפתי בין המדפים, מנסה לאסוף מפה ומשם מוצרים שיאכלסו את המזווה המשפחתי. בחיפושי אחר תוספת פחמימתית, מצאתי קופסה מתוצרת אוסם, שהיה כתוב עליה "Israeli Couscous". אוקיי, חשבתי, קוסקוס. לא משהו, אבל באין ציפור שיר, גם הקוסקוס זמיר. בהמשך השבוע, גיליתי צרור מחמאות מודפס על קופסת ה"קוסקוס" שקניתי. משהו כמו: פסטה קלויה ים-תיכונית ייחודית, ללא חומרים משמרים, ללא שומן וללא צבעי מאכל, ורסטילית למגוון תבשילים, מרקם ייחודי, בלה-בלה-בלה. בקיצור, מבט מדוקדק מעט יותר גילה, כי אני אוחזת בידי…. קופסת פתיתים עברית כשרה למהדרין.
לא אשקר, המפגש המחודש עם הפתיתים היה מרגש. וטעים. כל-כך מרגש, שאפילו טרחתי וצילמתי אותם, יחד עם עוד חברים ותיקים שפגשתי כאן:
עכשיו למה אני מספרת לכם את כל זה? אה. כי השבוע ירד כאן שלג והיה ממש ממש קר. וכשאני אומרת ממש קר, אני מתכוונת למינוס שש שמרגיש כמו מינוס 13, שזה מה שהיה כאן אתמול (ולא ל"שיואו-ארבע-מעלות-קור-אימים" ששרר השבוע בארץ…). כשכל-כך קר, ממש אין מצב להסתובב ברחובות. חייבים להסתובב במקומות סגורים, כלומר בחנויות. וכך מצאנו את עצמנו, תינוקתי ואני, מפשירות ב"Kosher Mart".
איכשהו, עד עכשיו לא יצא לי לפקוד את ה"קושר מארט". ביג דיל, אוכל כשר, חשבתי לעצמי. זו פאקן אמריקע, יש כל-כך הרבה דברים חדשים לטעום ומאכלים מעניינים להתנסות בהם, מה שחסר לי בחיים זה פיתה עם חומוס?!
אז זהו, שלפעמים אתה לא יודע עד כמה משהו חסר לך עד שאתה טועם ממנו ומבין. נכנסנו לחנות, את פנינו קידמה מוזיקת רקע של דיוויד ברוזה - "אל תסתכלי בכוכבים, עם האור הם יעלמו…". הופה. קפיצה וירטואלית קטנה לגלגלצ. הפסקול, אגב, המשיך במעין מיקס הזוי של מוזיקה ישראלית עכשווית וישנה, מוזיקה חסידית ומזרחית-כבדה. בתור עורכים מוזיקלים, החבר’ה מהקושר מארט צריכים קצת שיפוץ. אבל זו ממש לא הפואנטה של המקום. על המדפים חיכו לי שורות-שורות של מכרים ותיקים ונשכחים: מילקי, גבינת סימפוניה עם זיתים, ברנפלקס תלמה, טחינה הנסיך (אורגנית!), פלפל-צ’ומה של תבליני פרג (מעולה בשקשוקה), אגוזי, חלבה אחווה, זיתים של בית השיטה, פודינג אינסטנט של אוסם וכמובן - שקדי מרק. זה לא שבאמת התגעגעתי לכל אלה, מה גם שאת חלקם ניתן למצוא כאן בכל סופר, אבל ההסתופפות של כולם תחת קורת גג אחת, מעבר לזה שהזכירה לי קצת את השופרסל-דיל, היתה בהחלט מרגשת עבורי.
בתוך הקושר-מארט יש מסעדה. מוטי’ז גריל. מה יכול להיות, אמרתי לעצמי, ניכנס ונבדוק מה יש למוטי’ז להציע, בין כה היה קר מדי לצאת החוצה. אברך ממלצר בנעלי נייק לקח ממני הזמנה: וואן פלאפל אין פיתה פליז. חיכיתי לפלאפל ובינתיים הסתכלתי סביבי על יושבי השולחנות הסמוכים: כמה זוגות של יהודים אמריקאים קשישים, משפחה אחת רוסית עם ילד בחור-ישיבה, ומשפחה אחרת, אמריקאית, עם לוק של מתנחלים מקדומים ועם אמא מפחידה במיוחד ("לא האני, אתה לא תשתה עכשיו קולה, אתה כבר שתית קולה אחת היום!", והאני בן עשרים ומשהו, שתבינו…). הפלאפל שלי הגיע, על צלחת חרס, בפיתה קצת יבשושית, ארוז היטב בנייר כסף. תכלס, הוא היה לגמרי לא רע. שישה דולר, או כמו שאומרים באמריקע - 5.99, ולחמש דקות התחברתי לשורשים שלי.
ניגשנו לקופה לשלם על הקניות (מילקי והכל). ברקע התנגן, מכל השירים בעולם, "החופש בבית הבראה": אשתי נשארה בעפולה/ הבעל שלי במפעל/ שמי דוקטור אביבי / שמי שולה / נו, כמה הוספת במשקל? לא יכולתי שלא לצאת משם בחיוך גדול.
אחר כך נתקפתי הרהורים פילוסופיים: נכון, הגלובליזציה מוחקת הבדלים בין תרבותיים ומטשטשת גבולות. ברוב המקרים זה רע, אבל ביום קר כמו היום, כשהכל מושלג מסביב, כמה שמש נכנסה לי לנשמה עם "החופש בבית הבראה"? וכמה נחמד היה לנשנש אגוזי בדרך הביתה ולהיזכר בחיפה בקיץ, כשהייתי בחטיבת הביניים וקניתי אגוזי בדמי-כיס אחרי בית-ספר. ויש לזה עוד היבט: בסוף השבוע אמא שלי מגיעה אלינו. מה להביא לך מהארץ, היא מאד רוצה לדעת. ואני אומרת לה, כלום. כל מה שאפשר להביא כבר הביאו, כבר יש כאן. הכל זמין וידידותי ונגיש. מה שמאד חסר לי כאן, זה המשפחה שלי. איזה מזל שאת מביאה את עצמך.
(לא יכולתי להתאפק - תמונה מושלגת אחת)
