עלילות ומעללים מעבר לים

אז קודם כל, להרגעת ההיסטריים שבין שלושת קוראיי: אצלנו הכל בסדר. אפילו בסדר גמור. התמקמנו לנו בגבעת הפוקים, אנחנו נהנים מחיים שלווים ורגועים עם בית בפרברים, כלבה וילדה קטנה (שאמנם הולכת וגדלה בקצב מסחרר, אבל עדיין עוללית). החורף המושלג והקפוא חלף עבר, תודה לאל, ועכשיו הכל פורח מסביב והטמפרטורות מתייצבות איפושהו סביב ה- 27 צלזיוס (78 פרנהייט, למי שתהה - אנחנו אפילו מתחילים לשלוט בזה). נעשה די סימפטי להסתובב בחוץ, ומקומות כמו פארקים וגני שעשועים הפכו לאטרקציות משפחתיות. זכינו לביקורים משמחים מאד מהסבים והסבתות של עדי משני הצדדים, מה שאיפס לנו באופן זמני את מונה הגעגועים לארץ. עשינו כמה טיולים מהממים ביופיים לאזורים שונים של החוף המזרחי. מצאנו כבר רופא משפחה, רופא שיניים (אפילו שניים, אחד מומחה לטיפולי שורש), וטרינר (אפילו שניים, אחד מנתח אורתופדי, אבל הכלבה בסדר, לשמחתי), מוסכניק, שיפוצניק, עוזרת בית מיתולוגית ("לא מצאתי כלי מיטה להחלפה לעדי, אז הורדתי את הישנים, כיבסתי, ייבשתי ושמתי אותם בחזרה"), והכי חשוב - כמה חברים, אולי אפילו קהילה.

או. וכאן הגענו למילכוד של הבלוג. אם העולם הוא כפר גלובלי, אז הקהילה הישראלית בפרברי וושינגטון היא בערך ועדת התרבות של הכפר הזה. או ועדת קישוט או סתם קליקה קטנה וסגורה של משפחות, עם המון חמימות, אהבה, עזרה הדדית, אבל גם… איך נקרא לזה? דביקות קלה בקצוות. מאד קשה לי להמשיך ולתאר את חיינו כאן בלי להיכנס לתיאורים של אנשים ומצבים מחיי היומיום שלנו - כי אלה החומרים שמהם עשוי הבלוג שלי. ברור לי, שבלוג שלם על עונות השנה ועל חגים ומועדים ישעמם אפילו את שלושת הקוראים המסורים שעוד נותרו לי, וכדי להיות רלוונטית ואותנטית בתיאור חיינו כאן, אני חייבת להיכנס לתיאורים של טיפוסים ויחסים. הבלוג שלי, בהיותו חלק מהסייבר ספייס, פתוח וגלוי בפני כולם, כולל הטיפוסים הססגוניים והיחסים המוזרים שהייתי שמחה לתאר כאן בפניכם, ולא הייתי רוצה שמישהו מהם יגלה את עצמו יום אחד כאן, בתיאורים שלי, ויעלב ויכעס.

אחת האפשרויות ששקלתי, היא ליצור "בלוג פרטי", שרק יחידי סגולה תושבי ארץ הקודש יוכלו לקרוא רק עם שם וסיסמה שיקבלו ממני - אבל זה נראה לי כמו צעד שיהפוך את הבלוג לרכילאי ו"מקומי" מדי, וכך שוב יפגע ברלוונטיות שלו (רלוונטיות ואותנטיות, זוכרים? בלעדיהן, לא ממש כיף לי להמשיך…). אז אני במילכוד, ובחרתי בזכות השתיקה.

במובן מסוים, מה שאנחנו עושים כאן, באמריקע, מעבר ללנשום תרבות אחרת ולחיות באקלים שונה, זה להמציא את עצמנו מחדש. כולם מגיעים לכאן, בעצם, לבד. כמובן, עם הקשרים מהבית שנשארים בבית, עם המשפחה המורחבת והחברים שנשארו בארץ, ועם אימייל ומסנג’ר וסקייפ, אבל בתכלס, לבד. וזו הזדמנות מרתקת ליצור מחדש חוג חברים, ותדמית, והרגלים, ולבחון את ההעדפות החברתיות שלנו ואת המקום הנכון עבורנו , את גבולות "אזור הנוחות" שלנו ועד כמה באמת אנחנו פתוחים לקבל את השונה והאחר. וזה מה שאני עסוקה בו בימים אלה. ובמעבדת היחסים הקטנה שאני בונה לי כאן, עם מערכי הניסוי-בבני-אדם שאני עורכת על עצמי, לפרסם קבל עם ורשת תוצאות חלקיות, תובנות וחוויות נראה לי קצת… איך לומר? בלתי מקצועי.

וכך התייבש לו הבלוג בעל כורחו. אני לא נועלת אותו ולא מוחקת את פרטי המשתמש שלי בבלוגלי. יכול להיות שברבות הימים ואחרי תקופת ההסתגלות, אוכל לחזור אליו. אני מקווה, כי מאד נהניתי מהיצירה שבכתיבה ומהתגובות שקיבלתי, ובחודשים בהם לא כתבתי, הן חסרו לי. אולי אתעל את היצירתיות הכתיבתית המתפרצת לאפיקים אחרים, פחות רגישים או פחות פומביים, ואולי יום אחד עוד תשמעו עלי… או שלא.

אז כדי לא לחתום בנימה קודרת, אני מצרפת כמה תמונות של הפריחה המטורפת שיש כאן בימים אלה, שאני מאד נהנית לצלם. אשמח להישאר בקשר עם כל קוראיי המסורים, במייל או אפילו במערכת התגובות כאן, ואשמח לחזור ולשתף אתכם יום אחד בעלילות ובמעללים מעבר לים.

פריחת הדובדבנים בפרברי וושינגטון

  הצבעונים בחצר האחורית שלי, ששתלתי בעצמי

  נרקיסים ועוד שיח לא מזוהה מאחורי הבית

                    ועוד פריחת דובדבנים אחת, של פרידה….  

"פתיתים", היא אמרה במבט מצועף. "ארזתי במכולה ארגז ענק של פתיתים. אמרו לי שאין להשיג כאן". כמוה כמוני, הגיעה לכאן ממש לאחרונה. אלא שאני לא ארזתי פתיתים, אם מתוך עצלות, ואם מכיוון שהם לא מספיק חשובים לי. נחמדים, מנחמים, שמנמנים - אבל אני בהחלט יכולה להסתדר בלעדיהם כמה שנים. או ככה, לפחות, חשבתי.

ואז, לפני מספר שבועות, עשינו קניות סופרמרקט חפוזות. עדי יללה והיתה חסרת סבלנות, שי היה במצב דומה, ואני ריפרפתי בין המדפים, מנסה לאסוף מפה ומשם מוצרים שיאכלסו את המזווה המשפחתי. בחיפושי אחר תוספת פחמימתית, מצאתי קופסה מתוצרת אוסם, שהיה כתוב עליה "Israeli Couscous". אוקיי, חשבתי, קוסקוס. לא משהו, אבל באין ציפור שיר, גם הקוסקוס זמיר. בהמשך השבוע, גיליתי צרור מחמאות מודפס על קופסת ה"קוסקוס" שקניתי. משהו כמו: פסטה קלויה ים-תיכונית ייחודית, ללא חומרים משמרים, ללא שומן וללא צבעי מאכל, ורסטילית למגוון תבשילים, מרקם ייחודי,  בלה-בלה-בלה. בקיצור, מבט מדוקדק מעט יותר גילה, כי אני אוחזת בידי…. קופסת פתיתים עברית כשרה למהדרין.

לא אשקר, המפגש המחודש עם הפתיתים היה מרגש. וטעים. כל-כך מרגש, שאפילו טרחתי וצילמתי אותם, יחד עם עוד חברים ותיקים שפגשתי כאן:

                                              

עכשיו למה אני מספרת לכם את כל זה? אה. כי השבוע ירד כאן שלג והיה ממש ממש קר. וכשאני אומרת ממש קר, אני מתכוונת למינוס שש שמרגיש כמו מינוס 13, שזה מה שהיה כאן אתמול (ולא ל"שיואו-ארבע-מעלות-קור-אימים" ששרר השבוע בארץ…). כשכל-כך קר, ממש אין מצב להסתובב ברחובות. חייבים להסתובב במקומות סגורים, כלומר בחנויות. וכך מצאנו את עצמנו, תינוקתי ואני, מפשירות ב"Kosher Mart".

איכשהו, עד עכשיו לא יצא לי לפקוד את ה"קושר מארט". ביג דיל, אוכל כשר, חשבתי לעצמי. זו פאקן אמריקע, יש כל-כך הרבה דברים חדשים לטעום ומאכלים מעניינים להתנסות בהם, מה שחסר לי בחיים זה פיתה עם חומוס?!

אז זהו, שלפעמים אתה לא יודע עד כמה משהו חסר לך עד שאתה טועם ממנו ומבין. נכנסנו לחנות, את פנינו קידמה מוזיקת רקע של דיוויד ברוזה - "אל תסתכלי בכוכבים, עם האור הם יעלמו…". הופה. קפיצה וירטואלית קטנה לגלגלצ. הפסקול, אגב, המשיך במעין מיקס הזוי של מוזיקה ישראלית עכשווית וישנה, מוזיקה חסידית ומזרחית-כבדה. בתור עורכים מוזיקלים, החבר’ה מהקושר מארט צריכים קצת שיפוץ. אבל זו ממש לא הפואנטה של המקום. על המדפים חיכו לי שורות-שורות של מכרים ותיקים ונשכחים: מילקי, גבינת סימפוניה עם זיתים, ברנפלקס תלמה, טחינה הנסיך (אורגנית!), פלפל-צ’ומה של תבליני פרג (מעולה בשקשוקה), אגוזי, חלבה אחווה, זיתים של בית השיטה, פודינג אינסטנט של אוסם  וכמובן - שקדי מרק. זה לא שבאמת התגעגעתי לכל אלה, מה גם שאת חלקם ניתן למצוא כאן בכל סופר, אבל ההסתופפות של כולם תחת קורת גג אחת, מעבר לזה שהזכירה לי קצת את השופרסל-דיל, היתה בהחלט מרגשת עבורי.

בתוך הקושר-מארט יש מסעדה. מוטי’ז גריל. מה יכול להיות, אמרתי לעצמי, ניכנס ונבדוק מה יש למוטי’ז להציע, בין כה היה קר מדי לצאת החוצה. אברך ממלצר בנעלי נייק לקח ממני הזמנה: וואן פלאפל אין פיתה פליז. חיכיתי לפלאפל ובינתיים הסתכלתי סביבי על יושבי השולחנות הסמוכים: כמה זוגות של יהודים אמריקאים קשישים, משפחה אחת רוסית עם ילד בחור-ישיבה, ומשפחה אחרת, אמריקאית, עם לוק של מתנחלים מקדומים ועם אמא מפחידה במיוחד ("לא האני, אתה לא תשתה עכשיו קולה, אתה כבר שתית קולה אחת היום!", והאני בן  עשרים ומשהו, שתבינו…). הפלאפל שלי הגיע, על צלחת חרס, בפיתה קצת יבשושית, ארוז היטב בנייר כסף. תכלס, הוא היה לגמרי לא רע. שישה דולר, או כמו שאומרים באמריקע - 5.99, ולחמש דקות התחברתי לשורשים שלי.

ניגשנו לקופה לשלם על הקניות (מילקי והכל). ברקע התנגן, מכל השירים בעולם, "החופש בבית הבראה": אשתי נשארה בעפולה/  הבעל שלי במפעל/ שמי דוקטור אביבי / שמי שולה / נו, כמה הוספת במשקל? לא יכולתי שלא לצאת משם בחיוך גדול.

אחר כך נתקפתי הרהורים פילוסופיים: נכון, הגלובליזציה מוחקת הבדלים בין תרבותיים ומטשטשת גבולות. ברוב המקרים זה רע, אבל ביום קר כמו היום, כשהכל מושלג מסביב, כמה שמש נכנסה לי לנשמה עם "החופש בבית הבראה"? וכמה נחמד היה לנשנש אגוזי בדרך הביתה ולהיזכר בחיפה בקיץ, כשהייתי בחטיבת הביניים וקניתי אגוזי בדמי-כיס אחרי בית-ספר. ויש לזה עוד היבט: בסוף השבוע אמא שלי מגיעה אלינו. מה להביא לך מהארץ, היא מאד רוצה לדעת. ואני אומרת לה, כלום. כל מה שאפשר להביא כבר הביאו, כבר יש כאן. הכל זמין וידידותי ונגיש. מה שמאד חסר לי כאן, זה המשפחה שלי. איזה מזל שאת מביאה את עצמך.

                                       (לא יכולתי להתאפק - תמונה מושלגת אחת)

גוד טו גו (good to go) הוא ביטוי אמריקאי נפוץ, שמשמעותו: "את/ה חופשי/ה ללכת, סיימת את עניינך כאן". מאד שימושי בתהליכים בירוקרטיים, אצל הרופא ובבדיקות בטחוניות בנמלי תעופה. אבל הוא חביב ושימושי גם בהקשרים אחרים, ואני נוטה להשתמש בו בכל פעם שמשהו מוכן וסיימתי את עסקי איתו - התינוקת המחותלת למשעי היא גוד טו גו, העוגה שיצאה מהתנור היא גוד טו גו וכדומה. אני אוהבת את הביטוי, כי לדעתי יש בו משהו נאיבי וילדותי, ב"טוב ללכת" שבו.

למה אני מספרת לכם את כל זה? רק כדי להגיע לחלק ה"גוד" ב"גוד-טו-גו". השבוע, כפי שחלקכם יודעים בוודאי, מצאתי את עצמי בדד. בעלי שיחיה נקרא למשימה דחופה בעורף האויב (כלומר, בישראל). במחשבה ראשונה, עדי ואני היינו אמורות לטוס איתו באקט של ספונטניות מתפרצת. במחשבה שניה, מישהו הזכיר לי בדקה התשעים, שהגשתי בקשה לגרין-קארד, וכל עוד אני בסטטוס של אפליקיישן, אסור לי לצאת מגבולות ארה"ב. כלומר, מותר לי, אבל אז הם יתעלמו מהבקשה שלי ולא יאפשרו לי להגיש נוספת למשך שנה (שנה!). כלומר, אלא אם אגיש בקשה מיוחדת ליציאה בשלושה עותקים ו- 300 דולר. ברוכים הבאים לארץ הבירוקרטיה והפראנויה. כל אחד הוא בחזקת טרוריסט כל עוד הוא עצמו לא מוכיח אחרת. אז כך פספסתי הזדמנות לצאת לתכנן את אקט הטרור שלי, בישראל, יחד עם בתי התינוקת, ונשארתי כאן לשמור על התינוקת, הכלבה, הבית ורוח הקרב.

התגובה הראשונה שלי היתה, איך לומר בעדינות? לא ממש שמחה. הרחמים העצמיים גאו והתסכול איים להציף. מה אעשה כאן, לבד, בארץ זרה, בלי אף אחד להזעיק במקרה הצורך? זוהר ארגוב התנגן ללא הרף באוזניי: בדד אלך, רק תפילה אשא,  בדד בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום… אבל אין מה לעשות. המציאות הצליפה על פני. עבודה זו עבודה, ועם כל הכבוד לזוהר המלך (ויש כבוד), ארז שי את מיטלטליו ויצא לדרכו.

ואז זה התחיל. החלק של הגוד בטו-גו. זה התחיל מזה שמזג האוויר השבוע היה מדהים. השמש זרחה, הטמפרטורות היו קרובות לשיא הרב שנתי לחודש ינואר, והסתובבו סביב ה- 20. לא היה קר, לא היה חם, היו שמים כחולים ושמש אביבית מלטפת ונעימה, והמון המון אנשים בחוץ, מפשירים (זמנית, לצערי) מקפאון החורף. פשוט מושלם. זה המשיך בזה, שכבר בערב אחרי שחזרתי מלהביא את שי לשדה התעופה קיבלתי טלפון ממשפחה ישראלית חביבה, שהגיעה רק לפני שבוע. הבעל עובד עם שי. אותי הם בכלל לא הכירו, אבל הם שמעו שאני בדד, אז הזמינו אותי (ואת עדי כמובן) להצטרף אליהם לטיול השבת שלהם. בילינו יום מקסים בגן החיות השווה-ביותר שיש כאן. אלטרנטיבה די מוצלחת ללשבת-בבית-לרחם-על-עצמי, פעילות הסופ"ש שהועדתי לעצמי מלכתחילה.

וזה נמשך בטלפונים, הצעות עזרה  והבעות תמיכה מכל מי שרק יכול ויודע. אפשר לזלזל עד מחר בבוקר בישראלים ובישראליותם, אבל במצבים כאלה, תסלחו לי על הקלישאה, אין עליהם. כמו שאמר הבוס של שי, שגם הוא הרים טלפון לשאול מה נשמע: כולנו כאן משפחה אחת גדולה. וזה נכון. בהיעדר משפחה מורחבת זמינה כאן, אין לנו ברירה אלא לשמש בתפקיד המשפחה המורחבת אלה של אלה. אז קיבלתי הצעות לבוא לארוחת ערב, לבוא לישון אצל, להיפגש לקפה וגם סתם לצאת להסתובב יחד בעיר. תכלס, יצא שהשבוע היה המהנה והעמוס ביותר שעבר עלי מאז שהגענו לכאן. בלי קשר, גם הצלחתי קצת להתחיל להתיידד עם אמא "מקומית", כלומר לא ישראלית (לתדהמת חברותי הישראליות), אז גם הבילוי איתה ועם התינוק שלה נכנס ללו"ז השבוע.

ובכל זאת, אפרופו משפחה, אין כמו המשפחה האמיתית. וכך, היום בבוקר הונחה חבילה מסתורית בפתח דלתי. אחרי שהתגברתי על החשש הראשוני שמא מדובר בפצצה (בכל זאת, ישראלים, יו נואו), פתחתי אותה ומצאתי שלל עוגות ועוגיות מאד שוות, ששלחה לי דודה של שי. התקשרתי להגיד תודה, וכמה הופתעתי, והיא אמרה כן, חשבתי שמגיעה לך קצת הפתעה בשבוע שעובר עליך… איזה כיף!

זהו. מחר יום הלבד האחרון שלי, שי חוזר ביום שישי בבוקר. אנחנו נבלה את היום בג’ימבורי (עדי נהנית מזה בטירוף, וגם אני לא ממש סובלת), ובקניות והכנות לקראת שובו של אהובנו הביתה. אין לי ספק, שהחלק הקשה של השבוע מאחורי, ואיך אומרים? יצאתי מחוזקת. הילדה והכלבה מתנהגות למופת, כאילו הבינו שלא כדאי להעמיס עלי עוד לחצים, והאנשים שמסביב ממש עשו לי את השבוע. עכשיו אני גוד טו גו. לשדה התעופה לקחת את שי.

ועכשיו - לחלק האמנותי, קצת תמונות מהשבוע:

נמר עצבני מהגן-חיות. הוא שאג כל-כך חזק, שאשכרה נבהלתי. הוא מצולם בזום היסטרי, יען כי, תודה לאל, הוא היה מאד רחוק.

עדי וחבר עושים חיים בפארק

תקנאו ותקנאו - העוגות שקיבלתי היום בדואר מהדודה!!

ובכן, קוראי היקרים, אני שמחה להודיע שהבלוג חזר ו-ב-ג-ד-ו-ל. איומים ונאצות שהושמעו מכיוונים שונים גרמו לי ליישר שורות לימין ולהתיישב לכתוב.

אין לי ממש הסבר טוב למה לא עדכנתי מזה חודש. עברנו דירה, היה לנו ביקור משפחתי משמח, היינו חולים (אנחנו עדין לא לגמרי בקו הבריאות), ואני עדיין לא לגמרי מצאתי את מקומי הקוסמי באמריקע, אבל כל אלה רק תירוצים קלושים לעצלנות השבעה שתקפה אותי בשבועות האחרונים.

אז להלן מקבץ האירועים שלא תועדו: היתה כאן סופת שלגים אחת. אני יודעת שזה מגוחך ביחס לכמויות השלג שיורדות  בחלקים אחרים של היבשת, אבל עבורי זה היה השלג המשמעותי הראשון בחיים. שפן, שגם היא חוותה שלג לראשונה, יצאה יחד איתי החוצה, ושתינו ריחרחנו את האוויר ואת השלג, מנסות להבין מה לעזאזל עושים עם זה ואיך זה מתנהג. שפן גם השתינה בשלג. אני לא. מה שכן, צילמתי בטירוף, כמו ילדה קטנה, את הרחוב ואת הבית ואת הגינה. קבלו כמה תמונות מייצגות:

(לא, זה לא דוב קוטב, זו שפן בגינה)

זה האוטו שלי, שידע ימים טובים יותר

וזאת גבעת הפוקים עוטה מעטה לבן

בקיצור, הבנתם את העקרון. מה עוד היה לנו שם? היה כריסטמס. לא ייאמן איזו התרגשות. אנשים יצאו מגדרם עם הקישוטים בגינות. כל מיני סנטות ואיילים בתנוחות מפוקפקות, הכל מואר באור יקרות ונראה כמו פרוייקט הגמר של שקע ותקע בקורס לבזבוז חשמל. אין לי ממש תמונה משקפת להיסחפות הזו, פשוט כי נורא קר לצאת לצלם בלילה, וגם עוד לא מצאתי את החצובה שלי בין הארגזים שעוד נותרו במרתף (כן כן, תירוצים), וגם כי אני רוצה להשאיר משהו לכריסטמס של שנה הבאה. אני כן יכולה להראות לכם סנטה אחד, מטופש במיוחד, באור יום, ובחור אחד, מטופש אף הוא, שכנראה חי בסרט שהוא סנטה והכלב שלו הוא רודולף האייל, כי ככה הם הסתובבו ברחוב:

              (הסנטה המטופש)

אז חוץ מלהשתטות, המקומיים היו בקדחת קניות מטורפת, כולם קנו מתנות לחג לכולם, וכשאני אומרת כולם, אני מתכוונת לאנשים שהביאו מתנות לדוור שלהם, לחיות המחמד של עצמם ושל חבריהם ולמורים של הילדים. אפילו אנחנו קיבלנו משהו קטן מבעלי הבית שלנו, כפרה עליהם אנשים נחמדים שכמותם. מה שהלך כאן מאד חזק בחג הזה הם כרטיסי המתנה, הגירסה המודרנית לתלושים של פעם. קונים כרטיס טעון בסכום מסוים בחנות מסוימת, ומביאים אותו במתנה. עכשיו, כשזו חנות כלבו נוצצת, או חנות ספרים טובה, או אפילו חנות קפה, ניחא. אבל כרטיס מתנה למקדונלד?! אז גם זה היה. וגם כרטיס מתנה לסופרמרקט ולמספרה. וכמובן, תעשיה שלמה של "מחזיקי כרטיסי מתנה", עם או בלי ברכות בצידם (רק כדי להשתעשע מהמגוון, אתם מוזמנים להעיף מבט כאן).

יום חג המולד עצמו הוא יום די עצוב ליהודים. ולא, לא בגלל שצלבו את ישו, אלא בגלל שמרבית המסעדות והחנויות סגורות. הגויים אוכלים ארוחות דשנות בחיק משפחותיהם, ואנחנו מה? מחממים פיצה מוקפאת מהפריזר?! ובכן, לא ולא. מסתבר, שיש עוד אוכלוסיה שעבורה חג המולד הוא בגדר קוריוז משעשע ותו לא, והיא אוכלוסיית אחינו יוצאי המזרח הרחוק, שמאמינים בדתות רבות וססגוניות אבל לא בזו שדורשת לסגור את המסעדה הסינית בכריסטמס דיי. וכך מצאנו את עצמנו חוגגים את חג המולד  באווירת יידישקייט במסעדת פונג לין, ואוכלים פקין דאק. היה אחלה. מסתבר שמדובר במסורת יהודית של ממש, שמתועדת בסרטון הזה, למשל.

בעוד יומיים ראש השנה (שמשום מה, אף אחד לא קורא לו כאן סילבסטר), ואין שום התרגשות באוויר. נראה שמאגרי ההתרגשות המקומיים מוצו עד תום בחג המולד, ועכשיו התחלפותה של השנה היא מבחינתם אירוע טכני מטריד ותו לא. ואצלנו? לנוכח התפתחות מצבת הוירוסים בבית שלנו, רוב הסיכויים שאנחנו נקבל את 2008 עם כוס תה בדבש וסירופ טיילינול. החגיגות ברחובות יחכו לפעם אחרת. שתהיה שנה טובה.

עברנו דירה לפני שבוע בדיוק. התרגשתי, כצפוי, להיפגש מחדש עם כל מיני חפצים מהבית. שי, שפורק את רוב הארגזים כשאני משגיחה על עדי, מגיע מדי פעם בחיוך מאוזן עד אוזן, ובידו חפץ נשכח: "תראי, מצאתי כאן חבר ישן שלך".  מצאנו גם כמה "חברים" אחרים, שאנחנו לא מצליחים להבין למה ואיך הם חצו את האטלנטי: מכיוון שאת הבית ארזו אורזים מקצועיים, שהכניסו אותו כמו שהוא לארגזים, פתאום אנחנו מגלים כאן שקיות ישנות של מלח ופלפל מהבורגר ראנץ’, צעצועים מיניאטוריים מורכבים-למחצה מביצי קינדר, נעליים משנות השמונים שהתחבאו איכשהו בארון ועוד ועוד. בהחלט ניתן  לחשוד בנו בקונספירציה להעלאת כמויות הזבל באמריקע.

אפרופו זבל, כל המציאות האלה, וגם הנדיבות של האורזים בחומרי אריזה למיניהם (כמויות מדהימות של נייר אריזה לבן ושל "פקפקים" - ניילונים עם בועות), יצרו אצלנו כמות זבל חסרת תקדים. במקום שממנו אנחנו באים, להיפטר מהערימות האלה זה עניין די פשוט - מוצאים איזו מזבלה עירונית, נוסעים לשם ונפרדים לשלום מהג’אנק. אבל לא כאן. כאן כולם שומרים את האשפה בחצרות הפרטיות והסגורות שלהם, כשהיא מופרדת לפי סוגים לצרכי מיחזור, ופעם בשבוע אוספים אותה. צלצלתי לקו החם המחוזי בענייני אשפה (יש כזה, בחיי), וקיבלתי הוראות מפורטות איך ומתי להכין הזבל שלנו לפינוי. מאחר והוא נאסף אתמול בערב, אני שמחה לבשר שמזה יומיים שלמים אפשר לראות את הרצפה בחצר האחורית שלנו. עד עכשיו היא היתה קבורה תחת הערימות.

מאד נעים לנו בבית החדש שלנו, למרות הבלגן. לאט לאט אנחנו הולכים ומסתדרים, קונים פה רהיט ושם מברשת שחסרים לנו, מתקינים אינטרנט וטלפון ובשבוע הבא אפילו כבלים, עושים קניה מרוכזת בסופר ומקימים מחדש את המטבח, לומדים איפה כדאי לטייל עם הכלבה ואיזה נדנדות בפארק יתאימו לעדי. השכנים בגבעת הפוקים מסתמנים, בינתיים, כידידותיים למדי. רובם, משום מה, נשים מזדקנות שחיות בגפן, משועממות לגמרי (כך נראה), ומלאות בכוונות טובות ובנכונות לעזור. ממש לא כמו הסטריאוטיפ על "החברה האמריקאית המנוכרת". שלוש שכנות כבר הציעו לקחת אותי לסיבוב באזור ולהמליץ לי על חנויות שוות, אנשים דופקים בדלת ומציגים את עצמם, ואתמול בסופר, כשניסיתי להושיב את עדי בפעם הראשונה בעגלת הקניות, בתוך מושב מיוחד שמיועד לכך, שני אנשים שונים ניגשו לעזור לי עם התיק והחפצים.

ולמרות כל זה, אנחנו עדיין די לבד כאן. יש כל מיני ישראלים בסביבה, אנשים שמתעניינים איך הולך ומה קורה, ואפילו מישהי שנמצאת במצב מאד דומה לשלי, כולל התינוקת, ואנחנו מדי פעם יוצאות להסתובב יחד. אבל איך אומר עברי לידר? זה לא אותו דבר. הגעגועים למשפחה ולחברים נעשים דווקא יותר קשים כשכבר יש לנו מקום משלנו. הבית גדול, מרווח ומואר, יש בו המון מקום לאורחים,  אבל אין בינתיים מי שיבוא להתארח. אני יודעת שזה חלק מעניין המעבר לאמריקע, ומאמינה ומקווה שהדברים ישתנו - גם מכיוון הארץ (המשפחות שלנו בסוף יבואו לבקר), וגם מהכיוון המקומי (בסוף נמצא חברים), אבל אני מרגישה שאני באיזה "אנטי-קליימקס" אחרי כל ההתרגשות והציפיה לעבור סוף-סוף למקום משלנו. כולי הכרת-תודה על מזלי הטוב ועל החיים הנוחים שאנחנו מצליחים לארגן כאן, אבל אי אפשר להתעלם מכך, שמשהו בכל זאת חסר. אבל בקטנה, שאלה יהיו הצרות שלנו. אני לא מתלוננת.

                                            

בתמונה: ארגזים בגבעת הפוקים, מבט מהסלון אל פינת האוכל (המסך שבתמונה? זו פינת המחשב, כאן אני יושבת כרגע!)

במישור הלאומי, המקומיים התחילו כבר בשגעת הכריסטמס, שכוללת בעיקר המון חנויות שמוכרות המון מתנות להמון אנשים, ותצוגות מרהיבות של אור בחצרות הבתים ובמרכזי הערים. בכלל, מאז שהגענו ההרגשה כאן היא של חגיגה בלתי נגמרת - מההאלווין לחג ההודיה (לא סיפרתי עליו כאן, אבל אשכרה אכלנו תרנגול הודו מסורתי - מצאנו איזו מסעדה שהסכימה לארח אותנו לסעודת thanksgiving), ועכשיו חג המולד וראש השנה. אני תוהה אם סתם נפלנו על תקופה עמוסה, או שככה זה כל הזמן, מחפשים סיבות למסיבות. אנחנו, לידיעת הקוראים המודאגים, מצאנו בין הארגזים את החנוכיה שלנו ואפילו רכשנו חבילת נרות (תוצרת ישראל!), כך שבשבוע הבא גם לנו יהיה איזשהו חג חביב לחגוג. חג שמח!

בסוף השבוע הקרוב אמורה להגיע המכולה המפורסמת ובה כל חפצינו לפתח ביתנו בגבעת הפוקים, ואנו אמורים, סוף-סוף, אחרי חודשיים שנות גלות, לעבור לבית משלנו. לרגל המאורע המשמח, החלטתי להקדיש את הפוסט הפעם לתיאור קצת יותר מפורט של מה שעבר עלינו עד שהחיינו והגיענו למעמד הזה, כלומר - מה זה אומר לחפש ולמצוא (!) בית באמריקע. מוקדש בהערכה לאיש הנדל"ן הבלתי נלאה שלנו.

והואיל ומרשי מחפש בית

פונקציית מתווך הנדל"ן כאן מאד שונה ממה שאנחנו מכירים בארץ. אם כמוני, מה שיש לכם בראש כשאתם חושבים "מתווך" זו דמות של איש חלקלק, רודף בצע וממון, שיראה לכם דירות מעופשות באזורים מפוקפקים במחירים מופקעים, וינסה למכור לכם את אחותו באותה הזדמנות ולשכנע אתכם שמדובר בעסקה מצוינת ושלו זה עולה יותר, אז תחשבו שוב. כאן, המתווך הוא למעשה הנציג שלנו, ומטרתו היא לנסות למצוא מענה לצרכים ולרצונות שלנו. לבעלי הדירות יש מתווכים משלהם, שמייצגים את האינטרסים שלהם. כלומר, בכל עסקה יש, למעשה, שני מתווכים, שמייצגים את הצדדים. כמו עורכי-דין, רק נחמדים יותר ועולים הרבה פחות. שוכרי הדירות לא משלמים כלום למתווך - בעלי הבית משלמים את חודש השכירות הראשון כדמי תיווך, ושני המתווכים מתחלקים בו. כשחושבים על זה, זה הרבה יותר הגיוני מהמצב בארץ, בו השוכר האמלל והנעשק-ממילא צריך לשלם עוד חודש שכירות לאותו חלקלק שהגיע לדירה רגע לפניו.

למתווכים כאן יש רשת פנימית משלהם של מודעות על דירות. בכל דירה כזו, אם היא ריקה,  משאירים בעלי הבית או מתווכיהם מפתח בתוך מתקן מיוחד שתלוי על הדלת, וניתן לפתיחה רק על-ידי מכשיר מיוחד שנמצא רק ברשותם של… ניחשתם נכון, מתווכים. וכך מצאנו את עצמנו בכל יום רביעי בערב (מה לעשות, זה הזמן שהסתדר), פולשים יחד עם  המתווך לדירות ריקות ובודקים האם הן ראויות למגורי אדם ולברדור.

כלב כלב תרדוף

כבר הזכרתי בבלוג  במספר הזדמנויות, כמה לא נחמדים בעלי הדירות כאן לכלבים. האמת, שיש רמות שונות של חוסר נחמדות. יש כאלה שלא מוכנים בכלל לשמוע על הולכי-על-ארבע, יש כאלה שמוכנים לקבל כלבים - אבל רק כאלה ששוקלים פחות מ- 20 קילו (או כפי שאנחנו מכנים אותם - כלבי צעצוע), יש כאלה שמתנים את קבלת החיה בראיון עמה (בחיי! בפעם הראשונה שראיתי את המשפט pet interview required שיפשפתי את עיני בתדהמה. כאילו, נניח שהיו מראיינים את שפן, מה היא היתה מספרת להם? שהתחביבים שלה הם מיטות, טריטים וגירוד מאחורי האוזניים?!), ויש כאלה, צדיקים בודדים בסדום, שמוכנים לקבל כלבים כמות שהם. כאלה הם בעלי הבית החביבים שלנו.

לא ממש הצלחתי לעמוד על טיבה של גזענות הכלבים הזו. ממה, בעצם, חוששים בעלי הבתים? שהכלב ינשוך את הרצפה? ישתין על הקירות? יאכל את השכנה? ומה גורם להם להאמין שכלב קטן הוא פחות מרושע ומזיק מכלב גדול ומיושב בדעתו? לא ברור. בכל מקרה, נושא הכלבה מאד צמצם את האפשרויות שעמדו בפנינו. בכל שבוע, לפני השיטוט השבועי, היתה עוזרתו של המתווך מתקשרת לכל בעלי הדירות הרלוונטיים, לבדוק איתם פרטנית מה מדיניות הכלבים שלהם. היו כאלה שהגיבו רע לעצם השאלה, ונבחו עליה תשובות נזעמות. בסופו של דבר מופו המקומות שהמילה "כלב" לא גרמה לבעליהם להתעלף, ורק בהם ביקרנו.

מועמדות לדירה

זה, בעיני, הקטע הכי אמריקאי בסיפור. החלטת שהדירה נראית לך? יפה. שלא כמו בארץ, לא מספיק רק לעשות חנדעלאך לבעל הבית, להסביר לו ש"אנחנו משפחה טובה, הבעל שלי עובד בהייטק וההורים שלנו יחתמו ערבות". כאן, צריך להגיש מועמדות לדירה (application). מדובר בטופסיאדה מייגעת, כמו שהאמריקאים אוהבים כל-כך: כל אחד מהמבוגרים שעומדים להתגורר בדירה צריך למלא טופס נפרד, ולציין בו את כל הפרטים האפשריים אודות עצמו: שם נוכחי וקודם, מקום עבודה נוכחי וקודם, שמות וטלפונים של הבוס הנוכחי והקודם (!!). המועמד מתבקש לציין את גובה היתרה הנוכחית שלו בחשבון הבנק, לתת את הכתובות של שתי הדירות הקודמות בהן התגורר, כולל טלפונים של בעלי הבית וסיבות מפורטות לעזיבת הדירות, וכן לחתום על הצהרה שאין לו ואין בכוונתו לרכוש מיטת מים. (אני מנחשת שמיטת מים מפונצ’רת יכולה לגרום קצת יותר נזק מכלב, אפילו אם הוא מקיא). כל אלה, בתוספת סכום לא מאד סמלי לצורך בדיקת פרטי המועמדות, יקנו לך את הסטטוס הנחשק: מועמד לדירה.

אני יכולה להבין את ההגיון של התהליך כשמדובר במדינה גדולה כמו אמריקה, שבה קל יותר לשוכרים לרמות ולמשכירים ללכת שולל, אבל במקרה שלנו זה היה תהליך אבסורדי למדי. כאילו, אני מתארת לי את שיחת הטלפון, שכמובן לא היתה מעולם, בין סוכן הנדל"ן של בעלי הבית שלנו, לבין הקשישה החביבה מגבעתיים שהשכירה לי את הבית הקודם. אחרי שיתגברו על פערי השעות והשפה, ואחרי שהיא תתאושש מהעובדה שיש לה טלפון מבחורצ’יק נחמד מאמריקע, על מה הם ידברו, תכלס? היא תגיד שאני דיירת טובה, לא עושה רעש בין שתיים לארבע ותמיד אומרת שלום לשכנות? ומה הוא ילמד מזה, בעצם? בחיי, מזל שאין לנו מיטת מים.

סוף טוב - הכל טוב

גם הסוף הטוב לא הצליח להגיע בלי כמות נכבדה מאד של ניירת, כמנהג המקומיים. אחרי שהתקבלה מועמדותנו (יששש!), חתמנו כאן, כאן, כאן וכאן, כולל על טופס, בו אנו מצהירים שידוע לנו שהצבע בו נצבע הבית שלנו עשוי להכיל עופרת, ושאנו עלולים להיות חשופים לעופרת ושלא יהיו לנו כל טענות או תלונות לעופרת או להוריה עד קץ כל הדורות. קיבלנו תדריכים מפורטים, מגובים בהוראות כתובות, לגבי הפעלת מכשירי החשמל, ריקון הפסולת ומיחזורה, ודף קשר של השכנים ובעלי הבית. בין לבין, ניסתה המתווכת של בעלי הדירה להכניס כמה "עיזים" נדל"ניות שקשורות בבנסיבות מסוימות בהן תתאפשר העלאת שכר הדירה. הנסיונות האלה יורטו בנחישות ורגישות על-ידי נציגנו הנאמן, ותודות לו ולערנותו, הכל בא על מקומו בשלום. וכך נחיה, אני מקווה מאד, באושר ובעושר (yeah right) עד עצם היום הזה.

(רציתי לצרף כאן תמונה של הבית מ-Google Earth, אבל הוא תקע לי את המחשב, אז תיאלצו לדמיין. אולי יהיו תמונות בפוסט הבא).

שלט אלקטרוני מהבהב בצד הדרך ממרכז הקניות למלון. מסוג השלטים שמתריעים בדרך-כלל על עבודות בכביש או על עומס תנועה בלתי מתוכנן. אבל כשמסתכלים מקרוב על השלט, הוא נואם נאום שלם: "עונת הצבאים החלה. תנועת צבאים מוגברת באזור זה. שימו לב". אכן ראינו כבר פעמיים צבאים בחורשה שמול החדר שלנו, וזה קטע מדהים כאן, באמריקע. זה לא שאנחנו נמצאים באיזה אזור-יערות נידח בקצה המדינה, אנחנו באחד מפרברי ההייטק היותר מתפתחים של הבירה, ואיכשהו נשמרים כאן יחסי גומלין מדהימים עם הטבע. בין בניין הייטק אחד למשנהו, בכל חורשה זניחה, אפשר למצוא צבאים, סנאים, ציפורים, ואפילו פעם ראינו ארנב. זו התרגשות מאד גדולה עבורי, שהצבי היחידי שאני מכירה הוא רס"ר, וחיית הבר היחידה שנחשפתי אליה במקום מגורי הקודם היא הג’וק הארצישראלי. כשהיינו אצל דודה של שי, יצאנו לטייל מתחת לבית, וראינו את החבורה הזו:

                                 

חזרתי כולי נרגשת לבית של הדודה, וסיפרתי לה שראינו "איילות". היא תיקנה אותי, שלא מדובר באיילות אלא בצבאים, ואמרה שבקרב המקומיים הם דווקא נחשבים למטרד: הם אוכלים לאנשים את הפרחים מהגינות, ונושאים קרציות שמעבירות מחלות לא סימפטיות (כמו זו למשל). אני חייבת להודות שהתיאור הזה קצת הפחית מההתלהבות הילדותית הדבילית שלי ("וואי, שי, תראה, להקה של במבי-ם! איזה מתוקים, אולי נלטף אותם?"), והזכיר לי שאין אהבות שמחות ואין יחסי גומלין מושלמים. דו-קיום הוא דבר מסובך,  אפילו עם חיה כזו אצילית ותמימה למראה.

שי החזאי

החורף מתקרב, ומבשריו כאן הם לא רק הצבאים, אלא גם הטמפרטורות, שצנחו בשבועות האחרונים בלי הכרה בכלל. פתאום להתעורר בבוקר למעלה אחת או שתיים בחוץ הפך לשיגרה, וכשיש 12 מעלות מחליטים שמדובר ביום חמים ויוצאים לטייל. עדי מגיבה באדישות מופגנת לקור, לא נראה שממש אכפת לה מה היא לובשת ומתי, זו רק האמא הפולניה ההיסטרית שלה שהופכת את הילדה לערימת בגדים חייכנית שכזו:

     

בכל אופן, לפני שהילדה תגנוב כאן לגמרי את ההצגה, רציתי לספר דווקא על הקונטרה לאדישות התינוקית ולהיסטריה האמהית: הגישה האבהית. ובכן, בעלי הטוב, בימים כתיקונם בעל ואב מסור ונינוח מאין כמוהו, נתקף בתזזית מזג אוויר. הוא רכש לו את הגאדג’ט האולטימטיבי לחזאי החובב - מדחום דיגיטלי, שנדבק לחלון מבחוץ ומראה פנימה, לתוך הבית, את הטמפרטורה החיצונית. כמו כל דבר כאן, גם יחידות המדידה של מעלות החום הן הזויות ומופרכות (או בקיצור: פארנהייט), אז החזאי החובב לא רק מדווח ומתריע על עומס הקור בזמן אמת, הוא אף שוקד על גליונות אקסל שתכליתם לייעל את ההמרה מפארנהייט לצלזיוס, ומשווה את הנתונים שלו עם נתוניהם של שני אתרי אינטרנט לפחות. וכך, משפטים כמו: "וואה, 45 מעלות בחוץ, קור אימים, תקחי סוודר" הפכו לחלק מחיי היומיום בביתנו. מעניין מה יקרה כשירד שלג. או יהיה הוריקן, שגם מפניו כבר הספיקו להזהיר אותנו ("כשאתם שומעים את ההוריקן וורנינג ברדיו, תיכנסו הביתה ותרדו לבייסמנט". איזה מזל שיש לנו בייסמנט בגבעת הפוקים).

ועוד קצת סימנים שהחורף מגיע

שתלתי בצלים של צבעונים בגינה, שיפרחו באביב. קניתי צעיף, וחלוק ורוד צמרירי ונעלי בית ורודות. קניתי מליון בגדים חמים לעדי (כאילו, דאה?!). הסתיים כאן שעון הקיץ בשבוע שעבר. פתאום נתקפנו געגועים לשוקו חם ולקרמבו (תזכורת לעצמי - להוסיף את הקרמבו לפוסט הגעגועים משבוע שעבר).  אין יותר שוקי-איכרים עד לאביב. המקומיים מתחילים להתקשט לכריסטמס ולחנוכה (ויש מי שלוקח את זה לאקסטרים). שלוש שכבות כבר לא נשמעות כמו רעיון רע. ולך תדע מאיפה יפול עליך איזה צבי.

כפי שקוראי המסורים כבר יודעים, פרשת הדירה מאחורינו, ועכשיו כל שנותר הוא לשבת ולחכות בסבלנות לספינה שתגמור לשוט, ותביא איתה את כל החפצים שלנו, כדי שנוכל סוף סוף להתחיל את חיינו החדשים. זו תקופה לא פשוטה, כי חסר לי אתגר בחיים - אני פשוט מעבירה את הזמן  עם עדי, מחפשת עבודות יזומות, מקומות מעניינים  ופרוייקטים מזדמנים.

אז אין לי יותר מדי אטרקציות אמריקאיות חדשות לספר עליהן כאן, כי כפי שניתן להבין, לא ממש קורה כלום בחיים שלי עכשיו. נראה שגם המקומיים נכנסו לבלוז שאחרי ההאלווין ולפני הכריסטמס, והדבר הכי הרפתקני שקרה כאן לאחרונה היה תחרות הטלת דלעות למרחק ופיצפוצן.

אי-לכך, החלטתי להקדיש את הפוסט השבועי לגעגועים. או ליתר דיוק: לדברים שמתגעגעים אליהם אחרי חודש ומשהו בניכר. או עוד יותר ליתר דיוק: דברים שאני מתגעגעת אליהם. כמובן שהמשפחה והחברים הם בראש סקאלת הגעגועים, זה נראה לי מובן מאליו, ומי שאני מתגעגעת אליו יודע את זה מצוין (אני מקווה…). כאן אני אתייחס לדברים קצת יותר כלליים.  אז הנה הרשימה:

* לפתוח רדיו באוטו ולשמוע את תכנית הבוקר. או שיר של עברי לידר. או אפילו נינט. הרדיו כאן מכוון על כמה תחנות, שמשום מה מאד אוהבות את יו2, דייויד בואי ובילי ג’ואל, ומרבית הסיכויים ליפול על שיר של אחד מהם בכל רגע נתון. לא שזה רע, אבל איפה הנשמה?

* לבחור מבין משהו כמו 16 סוגים של חלבה בסופר. כאן אין בכלל חלבה. טחינה דווקא מצאתי, אבל לא חלבה.

* פלאפל אמיתי, רצוי אצל שרעבי מרמת-גן, שמקבל תמיד את פני ב: מה-קורה-איפה-את-לא-רואים-אותך, ונותן לי כדור חם-חם מהאש "בשביל התלתלים". זה לא שכאן אין פלאפל, אבל הפלאפליות נראות ככה:

                                                                                             (הכתובת אומרת - מעוז וג’טריאן, פילי פלאפל. ואני אומרת - גיב מי א ברייק, פילי פלאפל?! ישודרג שרעבי לאמריקע לאלתר!)

* הקוסמטיקאית שלי והספר שלי. אגי ובני, דרישת-שלום חמה… אין לכם מושג כמה למדתי להעריך את פועלכם עכשיו, כשרועד לי הפופיק לפני שאני מפקירה את פרצופי או את שערי בידיים זרות, ושלא נדבר על המחירים כאן - בדיוק פי 3 ממה שנהגתי לשלם בארץ. אני שוקלת קרחת.

* טיפת חלב. כן כן, המוסד הארכאי הזה עם האחיות החביבות. בחיים לא חשבתי שאני אתגעגע לשם, אבל עכשיו, כשאני מלמדת את עדי לאכול אוכל מוצק, כל-כך חסרה לי ההכוונה, ההרגעה, הקוצי-מוצי לילדה וה"הכל ממש מעולה!" שהאחות גלי היתה אומרת כל פעם אחרי שסיימה לבדוק את עדי. אפרופו עדי, מאחר והיא בת חצי שנה היום, וגם לומדת לאכול אוכל מוצק, קבלו תמונה:

                                                                                 (אגב, לכל התוהים, זה גזר, לא דלעת)

*  השווקים של תל-אביב. נחלת בנימין, הכרמל, לוינסקי, התקווה, עם הצבעוניות שלהם והירקות המעולים והסוחרים העצבניים - "גיברת, את לא יכולה לקנות שלוש מלפפונים, רק השקית עולה לי יותר". כאן, כשכבר יש שוק ירקות (ובחורף אין), הם מתומחרים לפי יחידה, המחירים מטורפים והטעם - עקבותיו אבדו, פרס למוצא הישר.

*  דאודורנט ספריי של דאב לעור רגיש. האמריקאיות לא מאמינות בספריי או שהעור שלהן לא מספיק רגיש, ואלמלא הנשמה הטהורה שאירגנה לי משלוחה מהארץ של שני דאודורנטים, יש סיכוי לא רע שהייתם מריחים אותי היום עד אליכם.

* האוכל הבינוני, המחירים המופקעים והאווירה הביתית של קפה ז’ולי, קפה הבית שלי בשנה החולפת. עכשיו, כשלא ממש יש לי בית, אני לומדת להעריך גם את מה שבזמנו נראה לי סתמי לחלוטין. איפה, איפה המלצרית שידעה איפה אני אוהבת לשבת ואיזה רוטב אני אוהבת בסלט שלי, ולך תסביר לגויים שהרוטב הכי טוב מבחינתי זה חצי לימון סחוט וקצת שמן זית. מבחינתם שמן זית זה משהו שעושים ממנו קרם-ידיים, ולימונים מוכרים בסופר - שניים עולים דולר (ראו  שני סעיפים למעלה…).

זהו, זו רשימת הגעגועים נכון לעכשיו, אני שומרת לעצמיא ת הזכות לעדכן אותה מפעם לפעם בגיעגועים נוספים. שי אומר (וצודק) שהפוסט הזה יצא קצת סנטימנטלי. זה כנראה הסתיו והענן והרוח המייבב, אז לסיום תמונה אחת סתווית של האזור שאני מסתובבת בו כיום:

                                  

הבטחתי ולכן אקיים, אז אני כאן כדי לספר לכם, שסוף-סוף יש לנו בית.

היום חתמנו על חוזה, על בית חמוד בן 3 קומות (ככה בנויים הרבה בתים כאן באמריקע), ברחוב שנקרא, לא פחות ולא יותר, Pooks Hill. כן כן, אתם קוראים נכון -  מכל הרחובות בעולם אנחנו בחרנו לגור בגבעת הפוקים. אנחנו חושבים שזה סמלי ומשעשע, ואם למישהו יש בעיה עם זה, אז… טוב, יש לו בעיה.

כמובן שאנחנו לא יכולים לעבור לגבעת הפוקים עדיין, כי המכולה עוד לא כאן - אבל זו תחושת הקלה עצומה, לדעת שאיפושהו יש מקום שהוא שלנו ומחכה לנו. לא סתם מקום - בית שאהבנו מאד כשראינו אותו, מלא אור ומרחבים ואנרגיות טובות.עכשיו כל מה שנשאר זה להביא לשם את האנרגיות שלנו ואת הציוד מהמכולה, ונוכל להכריז שהתמקמנו.

נ.ב. אחד הדברים הכי שווים בבית החדש שלנו הוא חדר האורחים, או ליתר דיוק - סוויטת האורחים הנוחה שיש לנו שם. אז כל מי שמגיע לסביבה, מוזמן בחום!!

ונפתח במבזק ידיעות פנים:

ובכן, כמו שאומרים אצלנו, יש לי חדשות טובות וחדשות רעות (באנגלית זה נשמע יותר טוב): החדשות הטובות הן, שסוף-סוף יש לי מחשב משלי! תודה לבעלי הטוב שאירגן לי אותו ולחברת דל שהסכימה לתרום לי אותו תמורת כך-וכך דולרים. לא סתם מחשב, מחשב עם מסך ע-נ-ק-י, כולו יפה וחגיגי וידידותי למשתמשת. אז חזרתי, ובגדול, להיות חיית-האינטרנט המדופלמת שהייתי עד כה.

החדשות הפחות טובות הן, שהמכולה שלנו מתעכבת בים, והיא תאחר בשבועיים. הסיבה הרשמית: עיכוב לא מתוכנן בשל בדיקות מכס קפדניות מדי באירופה. המשמעות: עוד חודש של חיי פליטים במלון, עם מזוודות פרוקות-למחצה ומיטות שהמון אנשים אחרים ישנו עליהן קודם. אני לא טיפוס שנקשר לחפצים, ובחיים לא חשבתי שאתגעגע לגרביים שלי (הבאתי מעט מדי מהארץ, ואמנם זו עילה לשופינג פראי, אבל יש לי מאות גרביים שמיטלטלים עכשיו איפושהו באוקיינוס האטלנטי!), או לספה הכחולה או למגנטים-של-הפרות-מהמקרר, אבל פתאום כל הדברים הקטנים האלה, שאומרים "בית" בעצם ההוויה שלהם, ממש חסרים לי. שוין, כולו עוד חודש בלי הספרים והדיסקים, כנראה שנשרוד, אבל יש געגועים. וגם עם השיעמום אני אצליח להתמודד איכשהו, עם ספרים, מיילים, שופינגים וכמובן - עדי.

אפרופו "בית", אני לא מעדכנת כאן בנושא חיפושי הדירה, מכיוון שהוטל איפול על התהליך מטעמי עין-הרע, אבל אם וכאשר יהיו עדכונים, הבלוג יהיה הראשון לדעת.

עכשיו, אחרי שטיפלתי בזוטות, הגיע הזמן לנושאים החשובים באמת, ולמעשה - לנושא שרציתי לכתוב עליו היום, והוא: ההאלווין, או ליל כל הקדושים, שחל כאן בשבוע הבא.

חג מאגניב, ההאלווין. הוא התחיל מפסטיבל פאגאני באירלנד (כפי שמספרת וויקי). האירים, שלתחושתי מחפשים סיבות למסיבות, האמינו שבליל ה- 31 באוקטובר מיטשטשים הגבולות בין עולם החיים לעולם המתים, והמתים קמים מקבריהם ובאים לזרוע הרס בעולמנו שלנו. הדרך להתמודד עם זה היתה, אליבא דאירים, להבעיר מדורות ולהתחפש למתים, וכך להפחיד את… המתים. כן, הגיון אירי, התפרסם בעולם כולו, אל תשאלו אותי איך זה עבד בדיוק.

תכלס, ההברקה הזו הגיעה עם האירים לאמריקע, וכמו כל דבר אחר כאן - מיד עברה תהליך מפחיד ממש של מיסחור. וויקי טוענת, אפילו, שעד שהסרטים ההוליוודיים וחברות הקישוטים לא העלו את ההאלווין על ראש שמחתם בתחילת המאה ה-20, זה לא היה אפילו חג של ממש כאן בארה"ב. אבל עכשיו, כידוע, המאה ה-21, ובחודש שעבר מאז שהגענו לכאן היינו צריכים להיות עיוורים, חירשים וקטטוניים כדי לא להבחין שההאלווין עומד להגיע: חנויות שלמות עם תחפושות מפחידות, דלעות (דלועים?) מפלסטיק, רוחות רפאים מניר ממוחזר, תפוחים מקורמלים ל"טריק-או-טריט", אפילו בגדי תינוקות עם ציורים מפחידים:

                                             

אבל זו רק תעשיית ההאלווין הראשונית. אם מתעמקים קצת יותר, מגיעים לתעשייה המשנית: כל בית-אוכל שמכבד את עצמו מגיש בעונה הזו לפחות מאכל אחד בטעם דלעת: פאי דלעת, לחם דלעת, מרק דלעת, גלידת דלעת, או אפילו קפה בתיבול דלעת (בסטאר-באקס! בחיי!). כל מאכלי-הדלעת האלה מזכירים לי את הבדיחה על השפן עם העוגות-גזר ("נכון זה איחס?"), אבל זה לא נגמר כאן. יש נרות בריח דלעת, קרם גוף ב"באדי שופ" בריח תבליני הדלעת המסורתיים, וכלי בית בכתום וירוק.

אגב, אם נחזור לוויקי, הדלעת הגיעה לחג הזה כי נהוג לגלף ממנה מנורות עם פרצופים מפחידים. במקור האירים בכלל גילפו את המנורות שלהם מלפת, רק האמריקאים עברו לדלעת. למה? דאה, כי הרבה יותר קל לגלף דלעת מאשר לגלף לפת! תחשבו על זה…

אז צילמתי, לטובת חברי היושבים בציון וחוגגים רק חגים מבאסים עם מצות או סופגניות, כמה דלועים ובתים רדופים לרגל החג:

                           

זה בתחנת הדלק ליד המלון שלנו. תחשבו בארץ, דור-אלון מתקשטים לרגל ראש השנה בתפוח-בדבש של מטר-על-מטר…

————————————————————————————————————————–

                            

גינת הדלעות המטופחת הזו שייכת כמובן ל… משפחה יהודית-ישראלית, כי למה שרק הגויים יהנו מהחג המאגניב?

————————————————————————————————————————–

                                    

אלה, לשם שינוי, דלעות אמיתיות בחצר של אחד הסופרמרקטים בסביבה - זה באמת היה יפה בעיני

————————————————————————————————————————–

                                

                                ומה רע בקצת שלדים כדי להפחיד את המתים?

————————————————————————————————————————–

                     

                            מישהו שממש, אבל ממש, התלהב מהדלעת

נראה לי שהבנתם את הרעיון הכללי. חשבתי, שמצד אחד אפשר לצקצק בלשון על מיסחור ועל המוניות ועל היעדר משמעות, אבל מצד שני - איזה חג שמח ומצחיק זה נראה, ואיזה כיף לאמריקאים, שלא דופקים חשבון ומשתטים בכזו נכונות ובכזו התלהבות. אולי זה הכיף בלחגוג חג שאלוהים לא ציווה עליו, ושאף אחד לא נהרג לכבודו, ושגם אם מתעמקים במשמעות שלו היא די טפשית ומגוחכת. ובכלל - דלעת זה, הרי, מאד בריא.