עלילות ומעללים מעבר לים

זהו, אז היום הגדול הגיע, נגמרו האריזות והסידורים, הפרידות והנשיקות, ואנחנו עלינו למטוס. “אנחנו”, שם גנרי לחבורה מוזרה של שני מבוגרים אחראים ועייפים, תינוקת אחת מתוקה לגמרי, וכלבה שמנה ונרגנת, שממש לא התאים לה כל הרעיון הזה, של לצאת מהמיטה לכל-כך הרבה זמן.

הטיסה עברה באופן תקין, פחות או יותר. עדי נמנמה בערסל שלה, אנחנו ניסינו לישון בין מוצץ להנקה – לא ממש שונה מהיומיום המוכר לנו. הנחיתה היתה קצת קשה. ירידה (נפילה?) לאדמה מגובה 10 קילומטר עלולה קצת להשפיע על האוזניים, במיוחד אם אתה תינוק קטן או אמו המצוננת. אז לי כאב ובלעתי רוק, ולעדי כאב והיא בכתה ובכתה, וליבנו נשבר מחוסר היכולת לעזור לה. התנחמנו בכך, שמיד עם הנחיתה חזרו אליה רוחה הטובה ומזגה הנוח, ונראה כי לא נשארה טראומה גדולה מדי מהאירוע.

הגענו באמריקע. הדבר הראשון שהצליח להרשים אותי היה השירותים. נקיים ומהודרים, עם אוטומט לטמפונים ותחבושות במחיר סמלי, והכי מרשים – במקום סבון יוצא מהמתקן שעל הקיר קצף מצוין ומטפח, מהסוג שמוכרים ב”לאלין” במליון שקל. אמרתי לעצמי, וואו אישה, שיחקת אותה. גם ביקורת הדרכונים, בזכות בעלי המצוין שהוא אזרח אמריקאי, עברה בנעימים – הפקיד ג’ונס צילם אותי וביקש את טביעות אצבעותי, ומרוב רושם האריך לעדי ולי את אשרת השהיה כאן לחצי שנה.

מצאנו בשדה התעופה איזה “סלח-לי” שהסכים לעזור לנו לשנע את 85 קילוגרמי הכבודה והכלב אל טיסת ההמשך, תמורת סכום שצניעותו מוטלת בספק רב, אבל הי, אנחנו בגישה חיובית. העמסנו את המטען למטוס, התרגשנו לפגוש את שפן, ניגשנו לדלפק הכירטוס של יונייטד, עמה היינו אמורים לטוס טיסונת קצרצרונת לוושינגטון – ואז התחילו הצרות. מסתבר, שהמטוסים של יונייטד לוושינגטון קטנים מדי, או שהכלב שלנו גדול מדי (הכל עניין של השקפה), בכל מקרה – המטוס והכלב לא יסתדרו יחד. צריך מטוס גדול יותר בחברת תעופה אחרת, ושיהיה לנו בהצלחה.

לא אלאה את קוראיי הבודדים בעלילות המתסכלות והמעצבנות מול חברת התעופה וסוכן הנסיעות, שהאשימו זה את זו במקום לנסות לעזור. בסוף העבירו את הטיסה שלנו לקונטיננטל, אחרי שעתיים שבהן שי התרוצץ כמו מטורף בשדה התעופה, ואילו אני ישבתי עם “הבנות” (עדי ושפן), והציוד, וחיכיתי. דווקא היה נחמד, לשבת ולבהות באנשים בשדה התעופה. עדי החליפה כאפות ידידותיות עם תינוק סיני או קוריאני, שהתעניין יותר בכלב מאשר בה, ואני החלפתי מילות נימוסין עם דודה אחת, שישבה לידנו עם טיולון תינוקות שנראה קצת מוזר. מבט מעמיק יותר בטיולון גילה שמדובר בעגלה מיוחדת לכלבים, ובתוכה ישב פודל מחרחר, שמטופל (כך סיפרה לי אמו) רק בתרופות הומאופטיות. אחרי שהיא הלבישה אותו בחליפה חגיגית של ראלף לורן, היא הזליפה לו כל מיני טיפות לכל מיני חורים בגוף…. היה מרתק. הוא המשיך לחרחר. אנחנו היינו חייבים לזוז משם.

אפיזודה הזויה למדי היתה העמסתה של שפן על הטיסונת הקצרצרונת. אי שם בנבכי אחד הטרמינלים הפחות פופולרים בשדה התעופה, נשלחנו למשרד מיוחד של חברת התעופה. פקיד אחד, עם שפם ומבטא קצת הודי, מילא משהו כמו 70 טפסים לרגל האירוע, השביע אותנו שלא נתנו לכלבה שום תרופות הרגעה (”קונטיננטל לא מעלה לטיסות חיות מסוממות, התרופות משפיעות להן על הדופק”. דאה, וכשחיה לא-מסוממת נכנסת לסטרס זה לא משפיע לה על הדופק? סטיופיד אמריקאנז). במסגרת הנהלים שלו, מר-בחור צלצל ליוסטון (אותה יוסטון מ”יוסטון ווי האב א פרובלם”), כדי לקבל אישור להטיס את שפן. הוא ביקש לראות אישורי בריאות שלה, ביקש שנאיית לו את השם שלה, דרש להוציא ולהכניס אותה לכלוב אי אלו פעמים, הכניס קוביות קרח לכלוב, ורצה שנעמוד על הראש וננופף ברגליים. טוב נו, הכל חוץ מהאחרון. אבל הוא דרש 390 דולר על השירות הנפלא – 47 דקות טיסה בתוך ארגז בתא מטען של איזה מטוס. הכלבה חזרה מעונגת. וולקאם טו אמריקה.

זהו, סופו של הסיפור הוא די טוב, אחרי כל התלאות הגענו למלון החביב והשווה שלנו, וכו-לם יכלו ללכת קצת לישון ולהירגע. אנחנו מרגישים שהחלק הקשה, או לפחות אחד החלקים הכי קשים, מאחורינו. יותר מכל, אנחנו גאים בשתי גיבורות היום שלנו, עדי ושפן, על כושר העמידה, הבגרות ואורך הרוח שהפגינו. וולקאם טו אמריקה.

בתמונות: ילדה, כלבה (שתי גיבורות!) ו- 85 קילו כבודה, רגע לפני סוף המסע: