עלילות ומעללים מעבר לים

הבטחתי ולכן אקיים, אז אני כאן כדי לספר לכם, שסוף-סוף יש לנו בית.

היום חתמנו על חוזה, על בית חמוד בן 3 קומות (ככה בנויים הרבה בתים כאן באמריקע), ברחוב שנקרא, לא פחות ולא יותר, Pooks Hill. כן כן, אתם קוראים נכון -  מכל הרחובות בעולם אנחנו בחרנו לגור בגבעת הפוקים. אנחנו חושבים שזה סמלי ומשעשע, ואם למישהו יש בעיה עם זה, אז… טוב, יש לו בעיה.

כמובן שאנחנו לא יכולים לעבור לגבעת הפוקים עדיין, כי המכולה עוד לא כאן - אבל זו תחושת הקלה עצומה, לדעת שאיפושהו יש מקום שהוא שלנו ומחכה לנו. לא סתם מקום - בית שאהבנו מאד כשראינו אותו, מלא אור ומרחבים ואנרגיות טובות.עכשיו כל מה שנשאר זה להביא לשם את האנרגיות שלנו ואת הציוד מהמכולה, ונוכל להכריז שהתמקמנו.

נ.ב. אחד הדברים הכי שווים בבית החדש שלנו הוא חדר האורחים, או ליתר דיוק - סוויטת האורחים הנוחה שיש לנו שם. אז כל מי שמגיע לסביבה, מוזמן בחום!!

ונפתח במבזק ידיעות פנים:

ובכן, כמו שאומרים אצלנו, יש לי חדשות טובות וחדשות רעות (באנגלית זה נשמע יותר טוב): החדשות הטובות הן, שסוף-סוף יש לי מחשב משלי! תודה לבעלי הטוב שאירגן לי אותו ולחברת דל שהסכימה לתרום לי אותו תמורת כך-וכך דולרים. לא סתם מחשב, מחשב עם מסך ע-נ-ק-י, כולו יפה וחגיגי וידידותי למשתמשת. אז חזרתי, ובגדול, להיות חיית-האינטרנט המדופלמת שהייתי עד כה.

החדשות הפחות טובות הן, שהמכולה שלנו מתעכבת בים, והיא תאחר בשבועיים. הסיבה הרשמית: עיכוב לא מתוכנן בשל בדיקות מכס קפדניות מדי באירופה. המשמעות: עוד חודש של חיי פליטים במלון, עם מזוודות פרוקות-למחצה ומיטות שהמון אנשים אחרים ישנו עליהן קודם. אני לא טיפוס שנקשר לחפצים, ובחיים לא חשבתי שאתגעגע לגרביים שלי (הבאתי מעט מדי מהארץ, ואמנם זו עילה לשופינג פראי, אבל יש לי מאות גרביים שמיטלטלים עכשיו איפושהו באוקיינוס האטלנטי!), או לספה הכחולה או למגנטים-של-הפרות-מהמקרר, אבל פתאום כל הדברים הקטנים האלה, שאומרים "בית" בעצם ההוויה שלהם, ממש חסרים לי. שוין, כולו עוד חודש בלי הספרים והדיסקים, כנראה שנשרוד, אבל יש געגועים. וגם עם השיעמום אני אצליח להתמודד איכשהו, עם ספרים, מיילים, שופינגים וכמובן - עדי.

אפרופו "בית", אני לא מעדכנת כאן בנושא חיפושי הדירה, מכיוון שהוטל איפול על התהליך מטעמי עין-הרע, אבל אם וכאשר יהיו עדכונים, הבלוג יהיה הראשון לדעת.

עכשיו, אחרי שטיפלתי בזוטות, הגיע הזמן לנושאים החשובים באמת, ולמעשה - לנושא שרציתי לכתוב עליו היום, והוא: ההאלווין, או ליל כל הקדושים, שחל כאן בשבוע הבא.

חג מאגניב, ההאלווין. הוא התחיל מפסטיבל פאגאני באירלנד (כפי שמספרת וויקי). האירים, שלתחושתי מחפשים סיבות למסיבות, האמינו שבליל ה- 31 באוקטובר מיטשטשים הגבולות בין עולם החיים לעולם המתים, והמתים קמים מקבריהם ובאים לזרוע הרס בעולמנו שלנו. הדרך להתמודד עם זה היתה, אליבא דאירים, להבעיר מדורות ולהתחפש למתים, וכך להפחיד את… המתים. כן, הגיון אירי, התפרסם בעולם כולו, אל תשאלו אותי איך זה עבד בדיוק.

תכלס, ההברקה הזו הגיעה עם האירים לאמריקע, וכמו כל דבר אחר כאן - מיד עברה תהליך מפחיד ממש של מיסחור. וויקי טוענת, אפילו, שעד שהסרטים ההוליוודיים וחברות הקישוטים לא העלו את ההאלווין על ראש שמחתם בתחילת המאה ה-20, זה לא היה אפילו חג של ממש כאן בארה"ב. אבל עכשיו, כידוע, המאה ה-21, ובחודש שעבר מאז שהגענו לכאן היינו צריכים להיות עיוורים, חירשים וקטטוניים כדי לא להבחין שההאלווין עומד להגיע: חנויות שלמות עם תחפושות מפחידות, דלעות (דלועים?) מפלסטיק, רוחות רפאים מניר ממוחזר, תפוחים מקורמלים ל"טריק-או-טריט", אפילו בגדי תינוקות עם ציורים מפחידים:

                                             

אבל זו רק תעשיית ההאלווין הראשונית. אם מתעמקים קצת יותר, מגיעים לתעשייה המשנית: כל בית-אוכל שמכבד את עצמו מגיש בעונה הזו לפחות מאכל אחד בטעם דלעת: פאי דלעת, לחם דלעת, מרק דלעת, גלידת דלעת, או אפילו קפה בתיבול דלעת (בסטאר-באקס! בחיי!). כל מאכלי-הדלעת האלה מזכירים לי את הבדיחה על השפן עם העוגות-גזר ("נכון זה איחס?"), אבל זה לא נגמר כאן. יש נרות בריח דלעת, קרם גוף ב"באדי שופ" בריח תבליני הדלעת המסורתיים, וכלי בית בכתום וירוק.

אגב, אם נחזור לוויקי, הדלעת הגיעה לחג הזה כי נהוג לגלף ממנה מנורות עם פרצופים מפחידים. במקור האירים בכלל גילפו את המנורות שלהם מלפת, רק האמריקאים עברו לדלעת. למה? דאה, כי הרבה יותר קל לגלף דלעת מאשר לגלף לפת! תחשבו על זה…

אז צילמתי, לטובת חברי היושבים בציון וחוגגים רק חגים מבאסים עם מצות או סופגניות, כמה דלועים ובתים רדופים לרגל החג:

                           

זה בתחנת הדלק ליד המלון שלנו. תחשבו בארץ, דור-אלון מתקשטים לרגל ראש השנה בתפוח-בדבש של מטר-על-מטר…

————————————————————————————————————————–

                            

גינת הדלעות המטופחת הזו שייכת כמובן ל… משפחה יהודית-ישראלית, כי למה שרק הגויים יהנו מהחג המאגניב?

————————————————————————————————————————–

                                    

אלה, לשם שינוי, דלעות אמיתיות בחצר של אחד הסופרמרקטים בסביבה - זה באמת היה יפה בעיני

————————————————————————————————————————–

                                

                                ומה רע בקצת שלדים כדי להפחיד את המתים?

————————————————————————————————————————–

                     

                            מישהו שממש, אבל ממש, התלהב מהדלעת

נראה לי שהבנתם את הרעיון הכללי. חשבתי, שמצד אחד אפשר לצקצק בלשון על מיסחור ועל המוניות ועל היעדר משמעות, אבל מצד שני - איזה חג שמח ומצחיק זה נראה, ואיזה כיף לאמריקאים, שלא דופקים חשבון ומשתטים בכזו נכונות ובכזו התלהבות. אולי זה הכיף בלחגוג חג שאלוהים לא ציווה עליו, ושאף אחד לא נהרג לכבודו, ושגם אם מתעמקים במשמעות שלו היא די טפשית ומגוחכת. ובכלל - דלעת זה, הרי, מאד בריא.

לפני הכל, התנצלות בפני קהל מעריצי הבלוג לדורותיהם, על הזמן הממושך מאז הפוסט הקודם. אני יודעת, חלקכם התקשו לישון בלילות, שלחו מכתבי בקשה, תחינה ונאצה אך ללא הואיל. הפוסט פשוט לא הגיע.

האמת, יש לי הסבר מצוין: אין לי מחשב. כלומר, עד עכשיו השתמשתי בלפטופ הישראלי של שי, אבל עכשיו הוא הוחזר למולדתו, ואני נותרתי נטולת פיסי. שי ניסה לקנות לי מחשב חדש באינטרנט, אבל הדברים קצת הסתבכו. לא אלאה אתכם בנבכי הבירוקרטיה שבין אתר הקניות לבין חברת השילוח, אבל המחשב עדיין לא הגיע וככל הנראה עקבותיו אבדו. כנראה שמישהו ביבשת אמריקה נהנה מאד עכשיו מהמחשב, שאמור היה להיות שלי. אולי הוא כותב בלוג. מזל שאני לא נקשרת נפשית למחשבים שטרם הגיעו.

מה שכן, הסיפור הזה בא ללמד אותנו, שלא תמיד הכל כזה מושלם בארץ השירות-המושלם. גם כאן קורות תקלות, ויש גורם אנושי שלא תמיד בראש שלו לעשות הכל נכון, ויש מערכות מחשב שטעות אחת בהקלדה של ספרה אחת יכולה לגרום להן לשבש משלוח שלם. זה קצת עצוב וקצת מבאס כשזה המחשב שלי, שנלכד במבוך הזה, אבל אני מניחה שזה חלק מהחיים, ומקווה שתוך שבוע לכל היותר יימצא אתר אינטרנט שיסכים למכור לי מחשב, והבלוג יחזור לחיים שאיפיינו אותו עד כה.

מאד קשה לי בלי מחשב. אני מרגישה כאילו חסר לי איבר חיוני. את השעות הפנויות שיש לי, כשעדי מסכימה לנמנם קצת, אני מעבירה מול הטלוויזיה. מה אני אגיד לכם, טלוויזיית הבוקר פה היא תופעת טבע. יש תכנית דוקו-ריאליטי על משפחה של גמדים שמטיילים ברחבי ארה”ב, שמתמקדת פחות או יותר בשאלה באיזה theme parks הם יכולים להשתמש במתקנים, ובאיזה לא. אבל זה עוד כלום, לעומת התכנית האיכותית בעליל “Say YES to the Dress”‘ , שבה שמלות בוחרות כלות לעתיד או להיפך, וחבורת פקצות-דורשות-שלומן ברקע לוחצת עליהן לבחור דווקא את השמלה שנראית כמו משהו שמקרר הקיא אחרי ארוחה דשנה מדי בשבועות. אבל הסוגה העילית האמיתית היא תכנית הבוקר של ג’רי ספרינגר. האיש הזה, לא מבינה איך הוא הולך לישון עם עצמו כל לילה. הבוקר, למשל, אל מול שולחן ארוחת הבוקר, צפיתי יחד עם בעלי ובתי בסיפורה קורע הלב של טאמיקה, שבת-זוגה, שגם לה קוראים טאמיקה (מה, נגמרו השמות באמריקה?) בוגדת בה עם בת-דודתה (של טאמיקה 1), שלא ברור אם גם לה קוראים טאמיקה או לא. אחרי שטאמיקה סיימה לספר את סיפורה סוחט הדמעות, הכניסו לאולפן את בת-הדודה, שהתנפלה על טאמיקה במכות רצח לקול תרועות הקהל. מין גירסה מודרנית למלחמת שוורים. לא ממש משנה מה הנושא, העיקר שנראה דם. לא נשארנו להסתכל מה קרה בהמשך, האם טאמיקה 2 באה להפריד בין הניצות או שדווקא הצטרפה למהומה, אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא, אמריקה על הבוקר, יחד עם הביצה והבייקון והנקניקיות הדשנות.

אבל, כמובן, צריך לאזן את ההשמצות (כאן עולה בזכרוני הרס”ר א., שאמר עלי: “זאתי אין לה שומדבר טוב להגיד על אף אחד”. וואלה צודק, בעיקר עליו אין לי שומדבר טוב להגיד), אז נגיד שיש גם טלוויזיה איכותית באמריקה, המון תכניות על טיולים, ותכניות בישול מגניבות, ו”המשרד” שזו ההתמכרות החדשה שלי (מאד מומלץ לחובבי קומדיות נוירוטיות), ואין לנו כאן במלון ערוצי מדע או ילדים, אבל אני בטוחה שיש דברים שווים לראות, ולא הכל מדשדש בביצת הטראש של ג’רי ספרינגר.

חוצמזה, בילינו את סוף השבוע אצל דודה של שי בפילדלפיה, עניין של 3 שעות נסיעה מכאן. הרגיש לי ממש כמו סופשבוע בצימר בצפון - נוסעים המון, ואז מתפנקים עם אוכל טוב, אנשים נחמדים, חיק הטבע וניקוי ראש. היה מאד מצוין למילוי המצברים ההולכים-ומידלדלים לנוכח חיפושי הדירה המתסכלים שלנו. אמנם הבטחתי לעצמי לא להפוך את הבלוג הזה לבלוג קיטורים, אבל חיפושי הדירה הם באמת מכה מעיקה. הכל יקר מדי, או גזעני מדי לכלבה שלנו, או כרוך ביותר מדי פקקי-ערב לשי. המתווך אופטימי ואומר שבסוף נמצא, ואני אומרת, אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים ועל המתווך האופטימי. זהו, משפט וחצי של קיטורים ואני כבר מרגישה יותר טוב.

הצטברו לי די הרבה נושאים שאני רוצה לדון בהם כאן בבלוג, אבל כרגע אני מוצאת את עצמי מנקרת מול המחשב (של שי מהעבודה, לכל מי שתהה), אז אני חושבת שזה אומר שמספיק להיום, ונשוב ונתראה בפוסט הבא, מי יתן והוא יהיה במחשב משלי, ושאוכל לספר בו על הדירה החדשה, שבוודאי נמצא עד אז. לילה טוב.

עוד סופ”ש עבר לו, ואנו בילינו אותו בטיולים בסביבה הקרובה. בשבת נסענו לראות מפלים, שלנצח ייזכרו בתור (סליחה מקוראי המעודנים יותר), “מפלי הקקי” על שם ביצועיה המטרידים-עד-מביכים של בתנו באזור. ביום ראשון נסענו לראות את וושינגטון די סי. הסתובבנו באזור הממוריאלז והמונומנטים, שזה תכלס מצבות ואתרי הנצחה - לכל נשיא שמת ולכל מלחמה שנגמרה יש אתר הנצחה אסתטי, מטופח ומעוצב, בתוך פארק ירוק עם סקווירלים מקפצים. שי אמר, שמאד יפה בעיניו איך האמריקאים מנציחים את המנהיגים שלהם ואת חלליהם, ודואגים לשמור על אווירה מכובדת במקומות האלה. אני חושבת שבגדול הוא צודק, ובהחלט יש מה ללמוד מהם, אבל מצד שני היה משהו בומבסטי וצעקני במבנים הענקיים ובמצבות האינסופיות, קצת קיטש אמריקאי שהזכיר לי, יותר מהכל, את “פורסט גאמפ” והפטריוטיות התמימה שלו.

מאורע אחד ראוי לציון באותו יום ראשון, היה העובדה שבטמטומי שכחתי במלון את כרטיס הזכרון של המצלמה. בבואי לצלם את האובליסק המפורסם  של וושינגטון גערה בי מצלמתי ואמרה שהיא    ”cannot record”. לרגע היינו אובדי עצות, אך עד מהרה התעשת בעלי הטוב ונזכר בידידו משכבר הימים ג’ייסון ה- GPS. שאלנו את ג’ייסון איפה אפשר למצוא חנות של דברי חשמל וכדומה, והוא כהרף עין הוביל אותנו ל”רדיו שק” הקרוב (טוב, האמת ההסטורית היא, שזה היה הרדיו שק השלישי בקרבתו - הראשון היה סגור ביום ראשון, השני פשוט לא היה, והשלישי היה סבבה). וכך, תמורת דולרים ספורים החזרתי למצלמתי את כבודה האבוד והצלחתי לצלם כמה תמונות כאלה:

                                                

עוד חידוש שצריך לספר עליו כאן, הוא שקנינו אוטו. קוראים לו פורד פריסטאר, והוא מיני-ואן, והמשתמשת העיקרית שלו היא אני. כיאה וכיאות לבתה של נהגת-משאית, אני מובילה בגאווה ובגאון את הפריסטאר ברחבי ארץ-הפרברים שאנחנו גרים בה, מרגישה כאילו אני משנעת טריילר, אבל תכלס די נהנית מהחוויה. כלומר, כשאני לא נכנסת בטעות לנתיב ההפוך בכביש ראשי (כיחכוח עצבני בגרון) או נוסעת 30 קמ”ש בהייווי (כחכוח עצבני בגרון של שי).

את הפריסטאר רכשנו מדילר ישראלי של מכוניות. בכלל, הנושא שרציתי לכתוב עליו היום, ואולי הגיע הזמן להגיע אליו, הוא הישראלים כאן. למען האמת, אנחנו עדיין לא ממש גרים בעיר של כל הישראלים (רוקוויל), אלא רק מחפשים בה דירה, אבל כבר הצלחנו להבין מהמתווך (הישראלי) שנהיה בחברה טובה. זו עיר שיש בה שכונה אחת המכונה בפי כל “הקיבוץ”, ועוד שכונה שמכונה “המושב”. וניחשתם נכון, זה לא על שם הדיירים מאסטוניה או מקמבודיה שמאכלסים את השכונות האלה.

הכי תענוג לעשות עסקים עם ישראלים. האמת, איכשהו כאן אנחנו פחות חוששים שירמו אותנו, ויש יותר נטיה לתת בהם אמון. לא יודעת למה. אולי זו התרבות העסקית האמריקאית, ואולי כי כולם מציינים בפנינו שהם “עובדים עם כל סגל השגרירות”, או זורקים כבדרך אגב שמות של ידוענים שעברו אצלם. שיטות שיווק-עצמי שקצת מזכירות את אווזי ב”תקווה” או את דוקטור שקשוקה, אבל זה עובד. אז כשדילר המכוניות הישראלי הפנה אותנו לסוכנת הביטוח הישראלית שביקשה מחיר ישראלי קצת מופקע על הביטוח של האוטו, חרקנו שיניים אבל שילמנו. בשנה הבאה נזכור להשוות מחירים של ביטוחים, אבל השנה איכשהו היה הרבה יותר נחמד למצוא מישהי שתדבר איתנו על השתתפות עצמית ושיפוי, ולא על reimbursement (מילה של ביטוח, תחפשו בבבילון). לא כל שכן ייקל עלי להחליף דעות, חוויות ומינוחים בעברית עם הגניקולוג הישראלי שכולן כאן הולכות אליו, ולא להידרש לבבילון (או לתנועות ידיים) בהקשר הזה…

בכלל, כשרואים את הישראלים המאוקלמים-למחצה כאן, מבינים עד כמה אפשר להוציא את הבנאדם מישראל, אבל לא את ישראל מהבנאדם. זה מתחיל בפסל (פסל!) של קרטון חלב יטבתה שראינו אצל מישהו במטבח ( “זה בשביל הנשמה” ) ונמשך במשפט המחוזי שציטט לי בעלי הטוב מפי מישהו אחר: “כשהייתי ב-june באילת, קניתי כאלה slippers של קראקס (הערת המתרגמת: קרוקס), והיה כל-כך חם, שהשארתי אותם בחוץ והם התכווצו לי מ- size ten ל-size eight! ובחנות לא הסכימו להחליף לי אותם!”

אז מעבר לעובדה, שהאיש ממציא מחדש את חוקי התרמודינמיקה (או מגלה את האנומליה של הקרוקס - להתכווץ בחום ולהתרחב בקור?), הרי לכם תמצית הישראליות הגולה: עברית משובשת מעורבת באנגלית משובשת, ומסר כללי שכאן, בכל זאת, יותר טוב: פחות חם, דברים לא מתכווצים סתם ככה, ואם כן - תמיד יש איזו חנות פראיירית שתשמח להחליף לך אותם. אבל אני לא שופטת את הישראלים המקומיים. אין לי מושג מה יקרה לי בתום שלוש השנים כאן. סתם כי עכשיו אני מרגישה הרבה יותר שייכת הביתה, לישראל, מאשר למקום הבומבסטי הזה, קל לי לראות את המגוחך שבהם. אבל איך אומרים אצלנו? טיים וויל טל

אה, ועוד חצי מילת הסבר בעניין הכותרת של הפוסט - ובכן, אפרופו החוויה הישראלית/ יהודית, תמונה אחת, של מעדניה אחת,  ממצה בעיני את החוויה עד כה:

                                       

(המעוניינים להתעמק בנושא, מוזמנים לעשות זאת כאן. שימו לב במיוחד לתיאור של השטרודלים….). 

לרגל חגיגות השבועיים באמריקע (איך הזמן טס כשנהנים….), החלטתי לפרסם פוסט ברוח עיתוני סוף השבוע, שמכתיר את ה”הכי-הכי” בחוויה האמריקאית שלי עד כה. כמובן, שמדובר בדעתי האישית לחלוטין, ואני לגמרי מכבדת אנשים שדעתם שונה משלי לגבי לימונדה ורודה (ע”ע) או כרטיסי ברכה (עיין גם). אז הנה:

הכי נחמד: שכשחולפים כאן מול אנשים, במלון או אפילו ברחוב, הם אומרים שלום ומברכים בבוקר טוב / ערב טוב / יום טוב וכאלה. זה עושה תחושה כללית של נחמדות, הם לא באמת חייבים להגיד לי שלום.

הכי מזויף: המוכרים בחנויות, ששואלים בהתעניינות “אמיתית”: “היי, מה שלומך היום?!”. מעניין את הטוסיק שלהם מה שלומי, ואבוי לי אם אענה משהו שהוא לא “גרייט”, או “פיין”, או לפחות “נוט טו בד”. פעם מתחשק לי דווקא לענות למוכרת פקצה כזו תשובה אמיתית: תקשיבי, אני על הפנים היום, לא ישנתי טוב בלילה, התינוקת בכתה, כואב לי הראש, אני מנוזלת ויצא לי חצ’קון. מעניין איך היא תגיב. לדעתי היא תתעלף.

הכי פרדוקסלי: הפרסומות בטלוויזיה. יש שני סוגים עיקריים של פרסומות: לאוכל עתיר שומן ולתרופות להפחתת כולסטרול ולפתיחת עורקים חסומים. “עתיר שומן” זה ביטוי עדין מדי. אנחנו מדברים כאן על דאבל בורגר, דאבל גבינה ודאבל בייקון, ורק בגלל שלרשת שמפרסמת אותו יש מודעות תזונתית, הוא לא מוקרם בשמנת גם: 

                                                         

הפרסומות לתרופות זה בידור בפני עצמו. בניגוד למה שקורה בארץ, כאן אין מניעה לנקוב בשם התרופה ולהראות אותה, גם כשמדובר בתרופת מרשם לכל דבר. אז מילא מחלצי-העורקים שמופיעים בסמיכות לג’אנק פוד, נראה אתכם מתמודדים עם משחה לפטריות שמרים ואגינליות בסמיכות לשולחן ארוחת הערב שלכם… זה תורם לתזונה הנכונה (או להיעדר תזונה בכלל) הרבה יותר מהרופאים המודאגים בפרסומת ל”ליפיטור”. חוצמזה, מה רוצים להשיג בפרסומת לתרופה? שבפעם הבאה שהרופא רושם לי משהו, אני אגיד לו: לא דוקטור, אני מעדיפה דווקא את התרופה שמפרסם בטלוויזיה הרופא החתיך? לכו תבינו.

המשקה הכי לא ברור: לימונדה ורודה. ממש להיט כאן. אין לי מושג למה. זו לימונדה רגילה לכל דבר, עם תוספת צבע ורוד, וזה הולך כאן בטירוף.   אולי הוורוד מסמל את החלום האמריקני, והלימון את החמצתו (או חמיצותו).   

                                                    

הכי אין-מצב-שיקרה-בארץ: עגלות של סופר? אין עליהן את המתקן הקטן הזה לחמישה שקלים או כל מתקן אחר. פשוט, אנשים מחזירים אותן למקום כשהם מסיימים לקנות. וזה עובד, תאמינו או לא.

השמות הכי מוזרים: כששי אמר לי שאנחנו הולכים לפתוח חשבון בבנק צ’בי צ’ייס, הייתי בטוחה שהוא עובד עלי. כאילו, מה השלב הבא, בנק טום הנקס? אדי מרפי אולי? אבל לא, יש באמת בנק כזה והוא אפילו נחמד ומכובד, ובכלל קרוי על שם עיירה סמוכה, שנקראת צ’בי צ’ייס, וכנראה (כך הסבירה לנו אמריקאית מקורית), השחקן הנודע לקח את שמו משמה של העיירה, ולא להיפך.

עוד שם מוזר: עדי ואני בילינו היום כמה שעות נחמדות בפארק סמוך למלון, שנקרא frying pan park. או בעברית - פארק המחבת. וואט דה הל? אין לי מושג. אפילו וויקיפדיה לא יודעת למה קוראים לו ככה.

הכי חומרנות אמריקאית: הטיולון של עדי, מתוצרת מוצי, מעורר התרגשות רבה בקרב אמריקאיות בגיל ההורי (לתשומת לב הקוראות ההריוניות). אני מקבלת הרבה יותר קריאות התפעלות שמתייחסות לטיולון (=הקנקן), מאשר כאלה שמתייחסות לתינוקת המהממת שיושבת בתוכו (=מה שיש בו). אז אימצתי לי תשובה קבועה. הדיאלוג איתן הולך בד”כ ככה:

היא: “Wow! I love your stroller”

אני :”Well, I love my baby “                 

 (תחליטו לבד מי יותר מרשים, הבייבי או הסטרולר)   

 

הכי ציני: חנויות לכרטיסי ברכה. יש כאן המון כאלה, שמשתרעות על פני שטחים עצומים. האמריקאים מאד אוהבים לברך זה את זה, מסתבר. אז השבוע נכנסנו לאחת כזו, וראינו שהכרטיסים מסודרים בקטגוריות ובתת-קטגוריות. תחת “השתתפות בצער” אפשר היה למצוא: השתתפות בצער על מות מישהו קרוב, על מות מישהו רחוק, על מות הורה, על מוות פתאומי, על מוות ממחלה ממושכת, ועוד ועוד. ולא, זו לא בדיחה שחורה לרגל ההאלווין. זו תפיסת העולם האמריקאית, שבמקרה הזה עשתה לי חלחלה וצמרמורת.

הכי גזענות: נורא לא פוליטיקלי-קורקט כיום באמריקע להיות גזענים נגד אנשים אחרים. שחורים, היספאנים, יהודים, הודים, הכל הולך. לאור זאת, נראה כי המקומיים כאן מנתבים את הגזענות שלהם למקום אחר: כלבים. וליתר דיוק: כלבים גדולים. מאד קשה לנו למצוא דירה, כי יש לנו כלבה ששוקלת יותר מהמשקל המקסימלי שמרשים במרבית הדירות, ושייכת לגזע שנחשב, מה לעשות, גדול. מאד נחמד, מאד ידידותי והכל, אבל גדול. וזה לא עובר. קשה לקבל הסבר למה דווקא כלבים גדולים, ולמה דווקא מגבלות משקל כאלה ולא אחרות. כי ככה זה באמריקע.

        (מה השלב הבא? גטו ללברדורים?)  

הכי לא תל-אביב: יש כאן המון חניה, בכל מקום, ואף אחד לא מעלה על דעתו לבקש כסף עליה.

הכי איך-לא-חשבו-על-זה אצלנו: האוטובוס שמסיע תלמידים לבית-ספר, ה”סקול באס”, הוא מוסד ממש אימתני כאן. כשהוא עוצר כדי להעלות ולהוריד תלמידים, הוא שולף שלטי עצור שמקופלים לו בשני צדדיו, והתנועה מכל הכיוונים של הצומת עוצרת לחלוטין. אין בא ואין הולך. מאפשרים לילדים לעלות בבטיחות מלאה לאוטובוס. והקטע הכי מוזר? שאין אף חכמולוג שמנסה להתחכם ולעקוף מימין, או לצפור לילדים שיעלו יותר מהר,  או לנסוע בשוליים, או לשלוף צ’קלקה ולעשות כאילו הוא משטרה. איך אני מתגעגעת לארץ…

בסוף השבוע הנוכחי חוגגים כאן בארה”ב את יום קולומבוס. זוהי חגיגה, כפי שמספרת לי ידידתי הוויקיפדיה, לרגל העובדה שקולומבוס גילה את היבשת הזו, לפני די הרבה שנים. יש קונצנזוס, אומרת וויקי, שהגילוי הזה ותחילת ההתיישבות כאן הם דברים טובים, שראויים לחגיגה. שוין. בפועל, “יום קולומבוס” אומר: ילדים בחופשה מביה”ס, בנקים סגורים, מלון מלא במשפחות אמריקאיות שמנמנות שמבלות סופשבוע ארוך, וגם תירוץ מצוין לסיילים ברחבי היבשת. אז אתמול, כמו אמריקאים מבטן ומלידה, נסענו לאאוטלט לעשות שופינג בסייל המצוין. היה גדול (מעל 100 חנויות), ועמוס מאד. קשה לומר שעדי התלהבה מהחוויה או שגילוי אמריקע הרשים אותה באופן כלשהו - היא העדיפה לציין את היום המיוחד בבכי מנג’ס ובהפרחת גזים מרשימה. אבל אנחנו מצאנו כמה מציאות חביבות, ובעיקר העשרנו את אוסף הבגדים העשיר-ממילא של בתנו הבכורה - אכן הישג מרשים, כמעט בליגה של גילוי אמריקה.

אבל ההישג האמיתי של סוף השבוע הזה הוא החבר החדש של שי. יש לו קול סקסי, והוא קטן, אפור ומרובע. לא, לא מדובר בשכן הגיאורגי בסוויטה הסמוכה, אלא בג’ייסון, מכשיר ה- GPS שקיבל שי מאשתו כמתנת יומולדת. תחילתה של מערכת היחסים ביניהם היתה מהוססת. שניהם לא היו בטוחים לגבי הקשר, ניהלו לא מעט שיחות “יחסינו לאן” (כשג’ייסון מציע את כיוון ההייווי, ושי מעדיף דווקא את הדרך הצדדית), אבל עד מהרה הוסרו המחיצות, ונוצר הקליק המיוחל. התחלתי לדאוג קצת, כששי קפץ להביא משהו מהסופר הקרוב, ולקח איתו את ג’ייסון שיסביר לו איך לנסוע (ישר ובסוף שמאלה). למרות הדאגה, החלטתי לא להתערב, ולא להטיל איסורים על שינה משותפת. היום נראה כי הרוחות קצת נרגעו, ומערכת היחסים התייצבה. אפשר לומר, שהם עברו את שלב ההתאהבות ושעכשיו מתפתחת ביניהם אהבה בשלה ובוגרת. מהיום, נציין ביום קולומבוס את יום השנה להיכרות עם ג’ייסון.

עוד דבר משמעותי בחיינו, שצריך לציין כאן, הוא העובדה שפצחנו בחיפושי אוטו ודירה. בשני המקרים, המתודה דומה: מחפשים אצל האמריקקים הגויים-ימח-שמם, מציקים להם עם כל השאלות והלבטים, ובסוף סוגרים עסקה עם איזה מאכר ישראלי מקומי, שמקמבן כאן את העניינים. אז הלכנו לקאר-מקס, שזה בעצם סופרמרקט ענקי של מכוניות, והצקנו לסוכן המכירות הבכיר (כך אליבא דכרטיס הביקור שלו) כריס, בחור גבוה ומחוצ’קן בשנות העשרים המוקדמות לחייו. כריס הראה לנו רכבים שונים ומשונים, ואף לקח אותי לנסיעת מבחן באיזו הונדה מגודלת, שהרגישה כמו טנק מרכבה סימן שלוש. בנסיעה הקצרה, קשרנו שיחה מרתקת. כריס שאל אותי, אם יש רכבים אוטומטיים בישראל או שהכל רק ידני. אמרתי לו שיש. כריס הדגים לי איך יוצאים ממגרש החניה בעזרת כרטיס אלקטרוני, והסביר לי שבאמריקע הכל הייטק. אמרתי לו שגם אצלנו, והוספתי את נאום ה”בישראל, אין לנו משאבים חוץ מהמוח שלנו”, החביב עלי. ישראל, אמרתי לכריס, היא לא בדיוק מדינת עולם שלישי. המממ, הירהר כריס, “אבל היא היתה פעם, לא?”, שאל. עניתי שלא, ולשמחתי בשלב הזה נגמרה נסיעת המבחן. כריס לא עבר. אנחנו הולכים לדילר הישראלי. נדווח ביצוע.

בקיצור, כפי שניתן לראות, גם אנחנו הולכים ומגלים את אמריקע. יש כאן המון דברים מוזרים ותמוהים, והמון דברים הגיוניים וחכמים בחזקת “איך לא חשבנו על זה קודם”. האמת, שפשוט יש כאן המון דברים, נקודה. המון אפשרויות והמון פוטנציאל והמון כיוונים לנסוע בהם (מזל שיש את ג’ייסון שינווט). אתמול ראינו שלט שמכוון למסיבת בריכה לכלבים. חשבנו שזהו, ראינו הכל - עד הדבר ההזוי הבא, שבטח נראה מחר, ובטח אספר לכם עליו מחרתיים.

בהזדמנות הזו, רציתי להגיד תודה לכל חובבי הבלוג ותומכיו לדורותיהם, שמתקשרים, שולחים מיילים, שולחים תגובות, נמנעים משליחת תגובות ובעיקר - מפרגנים. נורא כיף לדעת שיש אי-שם מישהו שקורא את כל זה, ואני שמחה שיש לי את המדיום הזה, שמאפשר לי לשתף אתכם בעלילות ובמעללים מעבר לים.

אז אנחנו הולכים ומתמקמים באמריקע. “הולכים” זו מילה יפה, בפועל אנחנו בעיקר יושבים ונוסעים. הכל כאן נורא גדול ונורא מפוזר גיאוגרפית. מרכזי קניות ענקיים, אזורי הייטק מפלצתיים, קילומטראז’ מרשים של מגרשי חניה. אף אחד לא מעלה על דעתו לבקש כאן כסף על חניה - היא חופשית, ובכמויות. רק תבוא, תחנה ותקנה משהו או שניים או מליון.

המלון בו אנחנו מאופסנים עד שנמצא את בית הקבע שלנו הוא מלון-סוויטות נוח וסימפטי, עם המון מקום להכל ולכולם. עדי נהנית להתגלגל על השטיח מקיר-לקיר, שפן בוהה במבטים משתוממים בחבורת סנאים (המכונים “סקווירלים” ) שמתגוררת בחורשה מול החדר , ואנחנו מתכרבלים במיטה הענקית. היתרון הגדול של המלון הוא, כמובן, שירותי הנקיון. פעם ביום מגיעה לכאן מקסיקנית מבוהלת, מוודאת שניטרלתי את הלברדור האימתני שלי, ומעבירה וויש יסודי על הדירונת. זה נורא נחמד, מה גם שזה מתנהל רק בתקשורת בלתי מילולית, כי היא לא מבינה אנגלית ואני מה-זה גרועה בספרדית… אז אנחנו מסתפקות בקוצי-מוצי לעדי ובתנועות ידיים. ובדרך כלל זה מספיק. אבל לא תמיד. אתמול, למשל, נעמדת מולי המנקה החרוצה, וברצינות תהומית שואלת אותי: “ליידי, בקו”ם?”

אני, מחוברת עדיין לגמרי לעולם שממנו הגעתי, התחלתי מיד לחשוב בכיוון תל השומר ולנסות להבין מה היא בעצם שואלת אותי: אם אני יודעת איך להגיע לשם? אם יש לי קשרים בבקו”ם שיקלו עליה את הגיוס? אולי היא בכלל קיבלה הוראה לא לנקות בחדרים של משתמטים מגיוס, ומנסה לברר אם שירתתי? שום דבר מזה לא נשמע לי מספיק הגיוני, ובמבט בוהה מלמלתי: “וואט?!”

“בקום, ליידי, מי בקום-קלין דה פלור?” ענתה לי ידידתי החדשה, ואני הבנתי שמדובר בוואקום-קלין, יענו שואב אבק, יענו יצאתי מה-זה אהבלה. מזל שאין לה מושג מה עבר לי בראש. אם אנשים היו יודעים בחלומות של מי הם מככבים בתור מה…

תכונה משונה של המלון הזה, היא לתקוע משפטי זן-בשקל במקומות מאד מוזרים. דוגמא? בבקשה: “אינטליגנציה בלי אמביציה היא כמו ציפור בלי כנפיים” (סבון ידיים), “חשיבה היא הדיבור של הנפש עם עצמה” (שמפו). חשבתי שמדובר בגחמה מקומית של מישהו שבילה יותר מדי זמן בסדנאות מודעות וקואוצ’ינג (מאד אופנתי כאן!) , אבל אז קניתי לי שמפו ומרכך ומצאתי על השמפו את השאלה הקיומית הבאה: “מה 97% מהנשים מודות שעשו לגבר שלהן? תשובה בקונדישנר”. מאותגרת, רצתי לקונדישנר לחפש פתרונים, ומצאתי: “97% מהנשים הודו שזרקו נעל על הגברים שלהן”. ואני שואלת: מה קורה כאן? האם עליתי על טרנד? ואם כן, מה בדיוק הוא רוצה להביע? מה יש כאן, נסיון לצקת משמעות בדברים היומיומיים חסרי המשמעות? לתת ערך מוסף לאקט הצריכה הריקני? ליצור קשר רגשי למוצרים בנאליים? תשובות בקונדישנר…

בקיצור, מצחיק כאן. בלילה חלמתי שאיזה נער מתארח אצלנו בבית ומוצא דרך לשלוח טילים מספינות במפרץ חיפה לכיוון סוריה באמצעות השלט של הטלוויזיה. מה שאומר, שאני כנראה עוד לא ממש באמריקע בנפשי, ויכולה עדיין להסתכל על המקום הזה מבחוץ. אין לי איזה תובנה מחכימה לחתום איתה, אבל אני מנסה להתייחס להכל כאן כאל מופע ענק ומרשים, שניה לפני שאני הופכת להיות חלק ממנו, ומפסיקה לחלום על טילים בחיפה ועל מקסיקניות בבקו”ם.

בתמונה: סקווירל

החורשה של הסקווירלים, מול החדר: