עלילות ומעללים מעבר לים

ובכן, קוראי היקרים, אני שמחה להודיע שהבלוג חזר ו-ב-ג-ד-ו-ל. איומים ונאצות שהושמעו מכיוונים שונים גרמו לי ליישר שורות לימין ולהתיישב לכתוב.

אין לי ממש הסבר טוב למה לא עדכנתי מזה חודש. עברנו דירה, היה לנו ביקור משפחתי משמח, היינו חולים (אנחנו עדין לא לגמרי בקו הבריאות), ואני עדיין לא לגמרי מצאתי את מקומי הקוסמי באמריקע, אבל כל אלה רק תירוצים קלושים לעצלנות השבעה שתקפה אותי בשבועות האחרונים.

אז להלן מקבץ האירועים שלא תועדו: היתה כאן סופת שלגים אחת. אני יודעת שזה מגוחך ביחס לכמויות השלג שיורדות  בחלקים אחרים של היבשת, אבל עבורי זה היה השלג המשמעותי הראשון בחיים. שפן, שגם היא חוותה שלג לראשונה, יצאה יחד איתי החוצה, ושתינו ריחרחנו את האוויר ואת השלג, מנסות להבין מה לעזאזל עושים עם זה ואיך זה מתנהג. שפן גם השתינה בשלג. אני לא. מה שכן, צילמתי בטירוף, כמו ילדה קטנה, את הרחוב ואת הבית ואת הגינה. קבלו כמה תמונות מייצגות:

(לא, זה לא דוב קוטב, זו שפן בגינה)

זה האוטו שלי, שידע ימים טובים יותר

וזאת גבעת הפוקים עוטה מעטה לבן

בקיצור, הבנתם את העקרון. מה עוד היה לנו שם? היה כריסטמס. לא ייאמן איזו התרגשות. אנשים יצאו מגדרם עם הקישוטים בגינות. כל מיני סנטות ואיילים בתנוחות מפוקפקות, הכל מואר באור יקרות ונראה כמו פרוייקט הגמר של שקע ותקע בקורס לבזבוז חשמל. אין לי ממש תמונה משקפת להיסחפות הזו, פשוט כי נורא קר לצאת לצלם בלילה, וגם עוד לא מצאתי את החצובה שלי בין הארגזים שעוד נותרו במרתף (כן כן, תירוצים), וגם כי אני רוצה להשאיר משהו לכריסטמס של שנה הבאה. אני כן יכולה להראות לכם סנטה אחד, מטופש במיוחד, באור יום, ובחור אחד, מטופש אף הוא, שכנראה חי בסרט שהוא סנטה והכלב שלו הוא רודולף האייל, כי ככה הם הסתובבו ברחוב:

              (הסנטה המטופש)

אז חוץ מלהשתטות, המקומיים היו בקדחת קניות מטורפת, כולם קנו מתנות לחג לכולם, וכשאני אומרת כולם, אני מתכוונת לאנשים שהביאו מתנות לדוור שלהם, לחיות המחמד של עצמם ושל חבריהם ולמורים של הילדים. אפילו אנחנו קיבלנו משהו קטן מבעלי הבית שלנו, כפרה עליהם אנשים נחמדים שכמותם. מה שהלך כאן מאד חזק בחג הזה הם כרטיסי המתנה, הגירסה המודרנית לתלושים של פעם. קונים כרטיס טעון בסכום מסוים בחנות מסוימת, ומביאים אותו במתנה. עכשיו, כשזו חנות כלבו נוצצת, או חנות ספרים טובה, או אפילו חנות קפה, ניחא. אבל כרטיס מתנה למקדונלד?! אז גם זה היה. וגם כרטיס מתנה לסופרמרקט ולמספרה. וכמובן, תעשיה שלמה של "מחזיקי כרטיסי מתנה", עם או בלי ברכות בצידם (רק כדי להשתעשע מהמגוון, אתם מוזמנים להעיף מבט כאן).

יום חג המולד עצמו הוא יום די עצוב ליהודים. ולא, לא בגלל שצלבו את ישו, אלא בגלל שמרבית המסעדות והחנויות סגורות. הגויים אוכלים ארוחות דשנות בחיק משפחותיהם, ואנחנו מה? מחממים פיצה מוקפאת מהפריזר?! ובכן, לא ולא. מסתבר, שיש עוד אוכלוסיה שעבורה חג המולד הוא בגדר קוריוז משעשע ותו לא, והיא אוכלוסיית אחינו יוצאי המזרח הרחוק, שמאמינים בדתות רבות וססגוניות אבל לא בזו שדורשת לסגור את המסעדה הסינית בכריסטמס דיי. וכך מצאנו את עצמנו חוגגים את חג המולד  באווירת יידישקייט במסעדת פונג לין, ואוכלים פקין דאק. היה אחלה. מסתבר שמדובר במסורת יהודית של ממש, שמתועדת בסרטון הזה, למשל.

בעוד יומיים ראש השנה (שמשום מה, אף אחד לא קורא לו כאן סילבסטר), ואין שום התרגשות באוויר. נראה שמאגרי ההתרגשות המקומיים מוצו עד תום בחג המולד, ועכשיו התחלפותה של השנה היא מבחינתם אירוע טכני מטריד ותו לא. ואצלנו? לנוכח התפתחות מצבת הוירוסים בבית שלנו, רוב הסיכויים שאנחנו נקבל את 2008 עם כוס תה בדבש וסירופ טיילינול. החגיגות ברחובות יחכו לפעם אחרת. שתהיה שנה טובה.

עברנו דירה לפני שבוע בדיוק. התרגשתי, כצפוי, להיפגש מחדש עם כל מיני חפצים מהבית. שי, שפורק את רוב הארגזים כשאני משגיחה על עדי, מגיע מדי פעם בחיוך מאוזן עד אוזן, ובידו חפץ נשכח: "תראי, מצאתי כאן חבר ישן שלך".  מצאנו גם כמה "חברים" אחרים, שאנחנו לא מצליחים להבין למה ואיך הם חצו את האטלנטי: מכיוון שאת הבית ארזו אורזים מקצועיים, שהכניסו אותו כמו שהוא לארגזים, פתאום אנחנו מגלים כאן שקיות ישנות של מלח ופלפל מהבורגר ראנץ’, צעצועים מיניאטוריים מורכבים-למחצה מביצי קינדר, נעליים משנות השמונים שהתחבאו איכשהו בארון ועוד ועוד. בהחלט ניתן  לחשוד בנו בקונספירציה להעלאת כמויות הזבל באמריקע.

אפרופו זבל, כל המציאות האלה, וגם הנדיבות של האורזים בחומרי אריזה למיניהם (כמויות מדהימות של נייר אריזה לבן ושל "פקפקים" - ניילונים עם בועות), יצרו אצלנו כמות זבל חסרת תקדים. במקום שממנו אנחנו באים, להיפטר מהערימות האלה זה עניין די פשוט - מוצאים איזו מזבלה עירונית, נוסעים לשם ונפרדים לשלום מהג’אנק. אבל לא כאן. כאן כולם שומרים את האשפה בחצרות הפרטיות והסגורות שלהם, כשהיא מופרדת לפי סוגים לצרכי מיחזור, ופעם בשבוע אוספים אותה. צלצלתי לקו החם המחוזי בענייני אשפה (יש כזה, בחיי), וקיבלתי הוראות מפורטות איך ומתי להכין הזבל שלנו לפינוי. מאחר והוא נאסף אתמול בערב, אני שמחה לבשר שמזה יומיים שלמים אפשר לראות את הרצפה בחצר האחורית שלנו. עד עכשיו היא היתה קבורה תחת הערימות.

מאד נעים לנו בבית החדש שלנו, למרות הבלגן. לאט לאט אנחנו הולכים ומסתדרים, קונים פה רהיט ושם מברשת שחסרים לנו, מתקינים אינטרנט וטלפון ובשבוע הבא אפילו כבלים, עושים קניה מרוכזת בסופר ומקימים מחדש את המטבח, לומדים איפה כדאי לטייל עם הכלבה ואיזה נדנדות בפארק יתאימו לעדי. השכנים בגבעת הפוקים מסתמנים, בינתיים, כידידותיים למדי. רובם, משום מה, נשים מזדקנות שחיות בגפן, משועממות לגמרי (כך נראה), ומלאות בכוונות טובות ובנכונות לעזור. ממש לא כמו הסטריאוטיפ על "החברה האמריקאית המנוכרת". שלוש שכנות כבר הציעו לקחת אותי לסיבוב באזור ולהמליץ לי על חנויות שוות, אנשים דופקים בדלת ומציגים את עצמם, ואתמול בסופר, כשניסיתי להושיב את עדי בפעם הראשונה בעגלת הקניות, בתוך מושב מיוחד שמיועד לכך, שני אנשים שונים ניגשו לעזור לי עם התיק והחפצים.

ולמרות כל זה, אנחנו עדיין די לבד כאן. יש כל מיני ישראלים בסביבה, אנשים שמתעניינים איך הולך ומה קורה, ואפילו מישהי שנמצאת במצב מאד דומה לשלי, כולל התינוקת, ואנחנו מדי פעם יוצאות להסתובב יחד. אבל איך אומר עברי לידר? זה לא אותו דבר. הגעגועים למשפחה ולחברים נעשים דווקא יותר קשים כשכבר יש לנו מקום משלנו. הבית גדול, מרווח ומואר, יש בו המון מקום לאורחים,  אבל אין בינתיים מי שיבוא להתארח. אני יודעת שזה חלק מעניין המעבר לאמריקע, ומאמינה ומקווה שהדברים ישתנו - גם מכיוון הארץ (המשפחות שלנו בסוף יבואו לבקר), וגם מהכיוון המקומי (בסוף נמצא חברים), אבל אני מרגישה שאני באיזה "אנטי-קליימקס" אחרי כל ההתרגשות והציפיה לעבור סוף-סוף למקום משלנו. כולי הכרת-תודה על מזלי הטוב ועל החיים הנוחים שאנחנו מצליחים לארגן כאן, אבל אי אפשר להתעלם מכך, שמשהו בכל זאת חסר. אבל בקטנה, שאלה יהיו הצרות שלנו. אני לא מתלוננת.

בתמונה: ארגזים בגבעת הפוקים, מבט מהסלון אל פינת האוכל (המסך שבתמונה? זו פינת המחשב, כאן אני יושבת כרגע!)

במישור הלאומי, המקומיים התחילו כבר בשגעת הכריסטמס, שכוללת בעיקר המון חנויות שמוכרות המון מתנות להמון אנשים, ותצוגות מרהיבות של אור בחצרות הבתים ובמרכזי הערים. בכלל, מאז שהגענו ההרגשה כאן היא של חגיגה בלתי נגמרת - מההאלווין לחג ההודיה (לא סיפרתי עליו כאן, אבל אשכרה אכלנו תרנגול הודו מסורתי - מצאנו איזו מסעדה שהסכימה לארח אותנו לסעודת thanksgiving), ועכשיו חג המולד וראש השנה. אני תוהה אם סתם נפלנו על תקופה עמוסה, או שככה זה כל הזמן, מחפשים סיבות למסיבות. אנחנו, לידיעת הקוראים המודאגים, מצאנו בין הארגזים את החנוכיה שלנו ואפילו רכשנו חבילת נרות (תוצרת ישראל!), כך שבשבוע הבא גם לנו יהיה איזשהו חג חביב לחגוג. חג שמח!